i don't need SEX life fucks me whenever it can

ושוב הדממה הזו

אף אחד לא מוציא הגה

אף אחד לא מצייץ

אף אחד לא מעז לדבר

כולם בטוחים שהשני חושב משהו

 וצריך לתת לו רגע להתייחד עם עצמו

אז אסור להוציא הגה

או לצייץ

או להעיז לדבר

ואז מדליקים טלוויזיה

כדי לשבור את השתיקה

כדי שגם אם תשתרר דממה,

לפחות יהיה מישהו שידבר במקומנו.

ויותר קל להיות בצד של המתים,

כי הסבל שלהם הסתיים,

כששלנו, הסבל המחופש למאבק יומיומי,

רק החל,

או לפחות, נמצא רק באמצע הדרך שלו

מבלי לדעת כמה ארוך הוא עוד עתיד להיות

ואם, אי פעם, בכלל יסתיים.

סבתא אומרת שכשמתים יש מן שחרור כזה,

מבט רפוי,

גוף שלו,

כאילו הכל פתאום נפל בדיוק לאיפה שהיה צריך ליפול,

כאילו זו התנוחה שלה חיכינו כל ימי חיינו,

פתאום, אנחנו נמצאים באיזשהי שלווה כזו

בלי הקמטים של הדאגות, של הזקנה, של הכעס,

בגן עדן, כולנו שווים.

 אבל עדיין, כולנו נהנים מהסבל,

מהחיים,

מהצער הכאב והשמחה,

משום מה,

אנחנו לא רוצים להיות שלווים, סתם ככה,

רגועים ...

אנחנו, לא רוצים למות.