600 ומשהו יום
אני מתפלל
600 ומשהו יום
אני קם בחמש בבוקר,
מניח תפילין,
מאמין שזה מה שיחזיר אותו,
בנוסף לפעולות הפולטיות שנעשות,
מאמין שאולי יותר מהכל,
זה מה שיחזיר אותו אליי,
שלם.
600 ומשהו יום,
אני נרעד בכל פעם שאני חולף ליד חדרו
מציץ-לא מציץ,
נרתע ממה שאני עלול לראות שם,
אך יותר מכל, נרתע ממה שאני לא רואה.
600 ומשהו יום,
אני מנסה לחייך,
לפעמים, זה אפילו מצליח,
ואז אני נופל לבור האשמה,
החרטה,
מנסה לטפס ללא הצלחה ולהיאחז בנקיפות המצפון בדרך למעלה,
אשר מפילות אותי, ודוחפות אותי,
שמות לי רגליים של מחשבות כואבות וזכרונות מכאיבים עוד יותר.
600 ומשהו יום,
אני מריץ בראשי את הרגע בו אראה אותו,
ארוץ אליו ואחבק אותו,
אנשק ואדגדג,
אסתכל בעיניים ולא אאמין,
אדרוש שמישהו יצבוט אותי חזק ככל האפשר,
כדי שאדע שזה אמיתי ולא חלום.
600 ומשהו יום, אני נצבט ומרגיש שלא כואב לי,
ומבין לאחר כמה שניות של השתהות,
שזה אכן היה חלום,
שעוד רחוק מהמציאות,
מן מרחק שנות אור אך בו בזמן מרחק נגיעה.
מנסה להיאחז במשפטים כגון
"מה שצריך לקרות קורה" או לחלופין
"נסתרות דרכי האל"
אך נגד ההגיון נעמדים מתוחים כמו חיילים
רגשי נחיתות, למה דווקא הוא? ולמה דווקא אני?
אמא לא עברה מספיק? ואבא? התקף לב אחד לא הספיק?
וסבתא? שמתה בלי לדעת אם נכדה האהוב והמועדף
חזר או נשאר בקורי העכביש הנוראים האלו?
600 ומשהו יום,
שאני רואה על אמא פרצוף עצוב,
ויודע שלעולם לא נצחק שוב כמו שהיינו צוחקים פעם,
כשדוד חיים היה בא ומפיל אותנו אחד אחד
בהורדת ידיים.
הלוואי שזו הייתה הנפילה היחידה שנאלצנו לעבור.
600 ומשהו יום,
אני אומר שעברו 600 ומשהו יום,
חרף העובדה,
שאני יודע שזה 642 יום,
17 שעות,
26 דקות,
ומשער שזו השניה השלישית שעברה וחלפה.
600 ומשהו יום,
אני פשוט ...
מתגעגע 600 ומשהו יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
happy face:]