וזה שוב חוזר,
אולי לעולם זה לא באמת הפסיק
הקול הפנימי שלא מרפה
אני מנסה להתחמק,
מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר
הכל כרגיל
ובלילה זה אופף אותי מכל עבר
זה לא מרפה.
זה לא מפסיק.
"אצלנו זה לעולם לא יקרה"
המחלה הנוראית תקפה את כולנו
וזה מהדהד לי בראש,
ולא מפסיק
ומצד שני,
ישנו קול מרוחק כזה,
חלוש,
בקושי אני שומעת אבל זה מכה בחוזקה
בתוך הלב,
צורב את העיניים
הוא מתקרב אליי,
עדיין לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון
הח שאי
ואני לא מבינה
ההד מתחזק
ומגיע לי ללב
על אף שאני לא מבינה מה הוא אומר
זה מכאיב
אני מתחילה לנחש
השלי?
האח שרי?
ואז מגיעה המהלומה
לא נותן לי מנוחה
זה מכאיב
זה צורם לי באוזניים על אף שהקול לא נשמע לאחר מלבדי
הוא זועק לי מבפנים
מתחנן לעזרה
הוא מכריז
אח שלי.
המילים מכאיבות,
פוגעות לי ישר בעיניים,
בלב,
בברכיים,
בכל מה שקשור למערכת המסועפת הזו שנקראת הרגש
ואז הדמעות מזדחלות לאיטן
הברכיים מתחילות לרעוד
כל אחד אחר יכול לשמוע את הלב שדופק בחוזקה
מהלומותיו מכאיבות עוד יותר מהעובדה
אח שלי.
אח שלי.
הוא שב ומכריז
זו השנה הכי גרועה בחיים שלי.
נזכרת בה מספרת לי
וזה כואב.
וכל האנשים האלו
שמהם אני כל כך מפחדת
עכשיו מפחידים עוד יותר
כי הם יותר מציאותיים
הם... מהמשפחה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
happy face:]