הוא שאל ושאל ואני נתתי את כל הטיעונים הכי משכנעים ומלאי כוונה ודיברתי במטאפורות על רסיסי זכוכית ורעידות אדמה וילדים שרצים לכביש, כמו שרק אני יודעת.

עם כל הכאב שכרוך בלהודות בזה, אני קשורה ומבוהלת ותוהה איפה עובר הקו הדק בין הנחישות להשפלה העצמית, מתי אעבור את גבולות הטעם הטוב. מתי אהפוך לפתאטית כמו כל שאר התיכוניסטיות שבורות הלב שמאז ומעולם בזתי להן.

מתי מסך הברזל שלי יתנפץ ואני אשמע אותה בוכה כמו באותו ערב מסוייט, מתי אני אבכה יחד איתה ומתי נחזור להיות אחת.

אני מרגישה אותה נושפת לי בעורף, חסרת אונים ומלאת זעם או תשוקה למשהו אחר.

היא מכירה את התסריט הזה בע"פ.