"זה כלום."

"זה איחור של כמעט ארבעה חודשים, לנה."

"אז מה, זה יכול להיות מעוד מאה סיבות אחרות."

"אוקיי, בחירה שלך. אבל אם תצא בת, אני רוצה שתקראי לה על שמי."

"אוף, אולגה", היא אומרת, מחניקה את הדמעות, "מה אני אעשה? אף פעם לא הייתי במצב כזה."

"אל תדאגי, אני אבוא איתך. יהיה בסדר, אני מבטיחה."

בואו רק נקווה שזה לא יגמר כמו בפעם שעברה.

(ודאמט, תפסיקו כבר להתקמצן על אמצעי מניעה.

חיתולים מלאים בצואה ושתן זה לא באמת סקסי כמו שזה נשמע.)

נדמה לי שאני עומדת לקרוס תחת כל האחריות שפתאום נחתה עליי.

להרגיש לפי פקודה אף פעם לא היה הצד החזק שלי,

אבל השנאה העצמית שמתלווה אצלי לידיעה שגרמתי לאדם קרוב להתאכזב חזקה וקשה מידי בשביל שאני אחכה לעצמי.

אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שלמישהו היו ציפיות ממני ולא עמדתי בהן.

"אל תאכזבי אותי", משפט הקסם. תזכרו אותו.

חרדת ביצוע זה משפט של אימפוטנטים, אולגה.