לינואר נכנסתי בעיצומו של ניסיון הגמילה הראשון, אומללה מתמיד, גזרתי לעצמי את השיער ונשארתי עם 5 ס"מ של בלונד פלטינה ורצון להתפוגג. שנאתי את מה שנהיה ממני, שנאתי את מה שתמיד הייתי.

נעלמתי מהשטח בהדרגה, באותה תקופה התחלתי להתקרב ללנה, היא ואלכס היו האנשים היחידים שבאתי איתם במגע. ריחפו עשרות שמועות סביבי, הבולטות בהן היו שחזרתי לרוסיה, שהצטרפתי לתל ברוך, שאני נמצאת במוסד לעבריינים צעירים, שאני מאושפזת במחלקה הסגורה, שאני נמצאת בפנימייה של רטורנו, ואפילו היו כמה שטענו שבכלל מתתי.

כל כך הרבה קרה מאז, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל,

ורק עכשיו כשאני כותבת את הפוסט הזה, אני מבינה עד כמה השתניתי בשנה הזאת, ואם תשאלו אותי, לטובה.

לכאורה כלום לא השתפר, החיים שלי לא נהיו טובים יותר והבעיות שאיתן הגעתי ל-2007 רק הכפילו את גודלן,

אבל אני חזקה מתמיד, והיום יש בי את הכוחות להתמודד איתן, ובראש ובראשונה, עם עצמי.

יש בי תקווה, ויש בי את הבטחון לדרוש את מה שמגיע לי, ומגיע לי הרבה.

אני מעיזה להסתכל לעבר בעיניים, ואולי אפילו יבוא יום בו אני אצליח להשלים איתו.

למדתי להעריך ולאהוב את הנערה החיוורת שמשתקפת אליי מהמראה, והכי חשוב, למדתי להעריך ולאהוב את הילדה החיוורת שהשתקפה אליי מהמראה לפני שנים.

יש בי את הנחישות להתמודד עם כל אתגר שהזמן יציב לי.

ובנימה אופטימית זאת, שנה טובה