הטירוף הופך לשיגרה

זהו, זה נגמר. זה כאן! התאריכים נקבעו, הויזות אושרו והכרטיסים הוזמנו. עוד שבועיים וחצי - אנחנו לא כאן.

לפני שבוע, לא הייתי מאמינה שנגיע לשלב הזה - שהכל כבר כל כך מוחשי. עכשיו אני מרגישה כאילו אנחנו רצות בפול-ספיד, נותנות את כל מה שיש לנו...וכבר אי אפשר להימנע מפיק הברכיים ומכאבי הבטן המרגיזים. אבל אולי ככה זה צריך להיות, אולי החיים צריכים לטוס...כבר לפני מאה שנים חקק לואיס קרול את המשפט האובר-מצוטט של המלכה האדומה: "כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר." וכמה שאני רוצה להגיע למקום אחר.

אבל למרות כל הפחד והחששות אני שמחה שבעוד מספר שנים, בשלהי שנות ה-20 שלי אני אוכל להסתכל אחורה ולהגיד "את זה לא פיספסתי" וגם אם זו תהיה החוויה הכי גרועה של חיי, אני אוכל לומר "לפחות ניסיתי". כי , בסופו של דבר, החיים הקצרצרים שלנו מורכבים אך ורק מניסוי וטעייה. אולי זו תהיה החוויה המכוננת של חיי- כזו שתשנה את כל התפיסה שלי את העולם, תציג לי זווית ראייה שונה...מרעננת, על משהו שנראה כה בנאלי וכה מדכא. אולי אני אגלה על עצמי דברים שבכלל לא העזתי לחלום שקיימים בי - כישרונות חבויים או סתם תחומי עניין חדשים. אולי זה יהיה הקתרזיס שלי, לשכוח מכל צרות העבר - מכל מי שרציתי להיות אבל אף פעם לא הצלחתי...למצוא את ה'אני שלי', הטהור,האמיתי...כזה שיש לו תשוקה למשהו ואיננו מרגיש כמו סמרטוט מזופט שדהה מרוב שימוש.

ואולי אני מצפה יותר מדי - אבל למי איכפת?

כי גם אם אני לא אמצא את כל הדברים האלה, גם אם המשפט "משנה מקום, משנה מזל" לא חל עליי, אני לפחות אדע לדבר פורטוגזית.