http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026האִם אלוֹהִים היה פוֹקח אֶת עיננוּ לוּ העדיף אוֹתן סגוּרוֹת?heCopyright 2026 הדובי שלי אפל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13847165<div align="right" dir="rtl">אני לא רוצה לצאת "לחוצת חתונה" או להציג את עצמי כ-"נואשת לחבר" אבל בתקופה האחרונה אני לא יכולה להתעלם מהוייב המיסתורי הזה, מאותה תחושת אופוריה דביקה שגורמת לי צביטה בלב. אז כן, לפני שבועיים, נאצלתי להשלים עם העובדה שאני דוהרת למעמקי העשור השלישי לחיי, העשור הארור שבו על פי נורמה צריך ללמוד,להתחתן,למצוא עבודה קבועה ולבנות בית ציוני במדינת ישראל. כל הציפיות האלו מאדם שעוד לא ממש הצליח להבין מה הוא רוצה לעשות בחייו, מספיקות כדי לגרום לך להתקף לב. בנוסף לכל המטרות שהחברה הנורמטיבית הציבה בפני והלחץ הקטסטרופלי שכרוך בהן- קשה לי להעלים עין מהעובדה שכל הסירים שסביבי מצאו את המכסה שלהם, או בשפה יותר פשוטה את בחיר ליבם. כנראה שאם אני אנסה לספור את מספר המכרות והמכרים שלי שנישאו לאחרונה, אני אזדקק ליותר מעשר האצבעות בהן חנן אותי אלוהים. לכן, אני- רווקה מושבעת שכמוני, סובלת מבחילה ממושכת ומתחילה לתהות מה לא בסדר בחיים שלי. אפילו בעבודה, אותה תחושה ארורה לא עוזבת, ובין תעודה זהות אחת לדרכון אחר - מתרבות תעודות הזהות של זוגות דביקים,מאוהבים ובעיקר צעירים (אפילו יותר צעירים ממני) שלא מכבר עמדו יחד ת</div>Sat, 13 Jul 2013 19:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13847165http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=13847165http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13591646<div align="right" dir="rtl">לא חשבתי שאני אחזור כל כך מהר, אבל צריך להתחיל למצוא תשובות לשאלות הגדולות באמת. (אמאל'ה!)הירידה לאילת הייתה סוג של בריחה מהמציאות,"רחוק מהעין, רחוק מהלב". לכל מי שיצא לגור באילת לתקופה כלשהי (והוא לא אילתי במקור,כי זה לא חוכמה...) יודע שזו עיר של בועה. בועה שלוקחת את הבועה התלאביבית בהליכה. שם בסוף העולם (שמאלה!) במקום שבו הרי אדום נושקים לים סוף שוכן (סוג של) גן עדן. כל בוקר כשאתה פותח את החלון (בבנייני "היוקרה" במשעול הכנענים) אתה זוכה להביט בנוף מהפנט שאי אפשר לדעת שובע ממנו. השמש שקופחת על ראשי התיירים גם באמצע דצמבר היא עוד פלוס רציני בכל החבילה הזו, כי הפולנים שבינינו לא צריכים לחשוש מהעובדה שבגדי החורף נשארו במרכז. והדובדבן שבקצפת - האנשים- מבחרשל זרים ומוזרים, כי העיר הזו היא פשוט אגן ניקוז לכל הטירוף של מדינת ישראל.אבל לא תמיד הכל היה כל כך ורוד....כי צריך גם לעבוד. אין ספק, השכר טוב, השעות קצת פחות. הישראלי הטיפוסי שצריך לעבור ביטחון בשדה התעופה הוא אומנם לא היצור הכי חביב בעולם אבל את זה אפשר לשרוד. בסופו של דבר, אחרי שבעה חודשים של עבדות, של 80 שעות שבועיות וחשבון חשמל מרק</div>Thu, 13 Dec 2012 23:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13591646http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=13591646http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13244073<div align="right" dir="rtl">כנראה שתחושות קיצוניות גורמות לך לנקוט צעדים קיצוניים. ואולי זו רק אני. אני מרגישה שאני צריכה שינוי של 180 מעלות כדי להיות מאושרת. גם אם זה אומר להתמסר לעבדות המודרנית במשך שנה. אני מקווה שזו הדרך הנכונה, וגם אם לא, אני מקווה שאני אגיע אל הדרך הנכונה בסופו של דבר.</div>Fri, 04 May 2012 02:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13244073http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=13244073http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13235130<div align="right" dir="rtl">כשסופרים את הימים בלוח השנה, מדובר רק בחודש וחצי, אבל משום מה בירכתי המוח שלי אני מרגישה שחזרתי לפני שנה. אם חשבתי שהתקופה אחרי הצבא היא תקופה מבלבלת, שבה "חסל סדר" המסגרות, אז אני מעמידה את עצמי על טעותי. אחרי שמונה חודשים של "היי" תמידי, הנחיתה על הקרקע הקשה הייתה מרסקת. נכון, היה את השבוע הראשון - שבו הייתי צריכה למלא את מחסניות "הגעגועים" ולחדש את מלאי רימוני "החיבוק", אבל זהו, זה נגמר, וכל מה שחששתי ממנו לפני שעליתי על המטוס מאוקלנד, מתחיל להתקיים. וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי כל כך שכואבות לי העצמות. ידעתי שהרבה לחזור למענו, אין, רק אמא, אבא האח והכלב, המשפחה, כמה חברים קרובים וזהו- שום דבר מפואר. שום דבר שמזכיר אפילו במעט את החיים הנינוחים בניו זילנד. החיים נטולי הדאגות, אך בו זמנית מלאי ריגושים. אני מניחה שאני פשוט מחפשת את עצמי, ובחיפוש עצמי מגלים דברים לא נעימים. לפעמים מגלים בדידות מעיקה, כזו שגורמת לך להצטנף בתוך הפוך ולשקוע אט אט למעמקי הרחמים העצמיים. אני רוצה דרך חדשה, אני רוצה עצמאות, אני רוצה ניעור, שמישהו יבוא ויחבוט בי כמו שנהגו לחבוט על כביסה שתלויה על החבל. אולי אני</div>Sat, 28 Apr 2012 21:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=13235130http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=13235130http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12722043<div align="right" dir="rtl">אני לא מצליחה להבין מה אני רוצה. המוח שלי כרגע עובד במוד חיפוש, הוא ממתין למשהו שיתרחש. יש מן תחושה כזו מעצבנת במעמקי הבטן, הר געש שרק מחכה להתפרץ...הלבה מחלחלת, גועשת ורוחשת, אבל הלחץ עדיין לא מספיק וההתפרצות רק נדחית...עוד דקה, עוד שעה, עוד יום. אני מפחדת שתגיע תשובה, טרם ההבנה מה השאלה. כי מה הטעם בפיתרון ללא בעיה...מה הטעם בפרט מידע בלי שום לינק למציאות? אפילו המילים לא מסתדרות לי טוב במשפטים. אני רוצה לשים את הכול On hold. אבל מי יכול לעצור את החיים? הכל שוקק ומטורף עכשיו, יותר מדי מידע לעכל! ואולי אני חיה בסרט משלי, רוקמת סיפורים על גבי סיפורים שאין בהם שום קמצוץ אמת? זו התקופה הכי הזויה בחיים שלי - זו התקופה הכי טובה החיים שלי. כן, זה פסיכוטי, במובן הטוב של המילה. בא לי לעמוד בחוץ בגשם ולצעוק: אההההההההההההההההההההההה. אני לא צריכה שמישהו יענה, או שלמישהו בכלל יהיה איכפת. אני רק רוצה להשקיט את הקול הפנימי הזה, שלא סותם את הפה שלו - ולו לרגע אחד. </div>Thu, 01 Sep 2011 13:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12722043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12722043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12650355<div align="right" dir="rtl">מי היה מאמין שזה כבר כאן? שזה כבר קרה? שטיסה של 20 פלוס פלוס שעות כבר מאחורינו וכרגע אני יושבת על מיטה באי הכי יפה על פני כדור הארץ. למרות הגשם הסוחף בחוץ וקור מקפיא כמו בשיא ינואר, ניו זילנד עטפה אותנו בחיוך חמים וחיבוק מרגיע. א-ל-ו-ה-י-ם! סוף כל סוף, אין יותר דחיות, אין יותר עכבות, אין יותר שיחות שמורידות את הלב לתחתונים ביום ראשון בבוקר- אנחנו פה - בחצי הכדור השני! זה הזמן שלי להתפרע, לפרוק כל עול, לעשות שטויות שאני לעולם לא אשכח. זה הזמן ליצור חוויות, להכיר אנשים, ללכת לאיבוד ולמצוא מקומות מרהיבים ביופיים. זה הזמן להילחם באיתני הטבע, לטפס על מצוקים וקרחונים ולהשיג את הבלתי- מושג. זה הזמן לחיות. ואנחנו הולכות לחיות - בגדול!!! :) </div>Fri, 29 Jul 2011 15:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12650355http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12650355http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12621693<div align="right" dir="rtl">למילה 'צלקת' יש קונוטציה שלילית. אבל אם חושבים על זה לעומק, צלקת מסמנת את סופו של תהליך ריפוי ארוך. היא בעצם מעיין הכרזה - עברתי את המשוחה, התגברתי על הכאב והטראומה, וכעת אני מוכן ומזומן להמשיך הלאה. עם זאת, רקמת הצלקת לעולם לא תהווה תחליף ראוי לקודמתה בתפקיד - היא חלשה יותר והרבה פחות אפקטיבית.הצלקת מלמדת אותנו שלמרות שאנחנו רוצים להמשיך הלאה - כאילו דבר לא היה, איננו יכולים. לכל מאורע בחיים שלנו יש משמעות - בין אם הוא רע ובין אם הוא טוב. אנחנו נושאים את צלקות הקרב שלנו כאות ניצחון - אך בין השורות מה שאנחנו באמת מנסים להגיד הוא שאנחנו מנוסים יותר, מבינים ויודעים יותר, משופשפים יותר, אולי אמיצים יותר - מוכנים להתמודד באופן קצת יותר משכיל עם העתיד. צלקות הן דבר יפה. הן מסמלות את כל צבעי הספקטרום. החל מצהוב של קנאה, דרך אדום ושחור של כאב ושכול ועד לגוונים הכחולים של אופטימיות ורגעים שמחים. צלקות הן משהו שצריך לאמץ לחיקנו, לחרוט על לוח ליבנו, להפנים, לכבד, לשנן ולזכור...גם אם לא ניתן לראות אותן יותר. שעתן היפה ביותר, היא שעת המבחן, מאידך הן עלולות להיות עול כבד בזמן שלא יודעים מה צופ</div>Fri, 15 Jul 2011 01:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12621693http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12621693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12586451<div align="right" dir="rtl">זהו, זה נגמר. זה כאן! התאריכים נקבעו, הויזות אושרו והכרטיסים הוזמנו. עוד שבועיים וחצי - אנחנו לא כאן. לפני שבוע, לא הייתי מאמינה שנגיע לשלב הזה - שהכל כבר כל כך מוחשי. עכשיו אני מרגישה כאילו אנחנו רצות בפול-ספיד, נותנות את כל מה שיש לנו...וכבר אי אפשר להימנע מפיק הברכיים ומכאבי הבטן המרגיזים. אבל אולי ככה זה צריך להיות, אולי החיים צריכים לטוס...כבר לפני מאה שנים חקק לואיס קרול את המשפט האובר-מצוטט של המלכה האדומה: "כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר." וכמה שאני רוצה להגיע למקום אחר. אבל למרות כל הפחד והחששות אני שמחה שבעוד מספר שנים, בשלהי שנות ה-20 שלי אני אוכל להסתכל אחורה ולהגיד "את זה לא פיספסתי" וגם אם זו תהיה החוויה הכי גרועה של חיי, אני אוכל לומר "לפחות ניסיתי". כי , בסופו של דבר, החיים הקצרצרים שלנו מורכבים אך ורק מניסוי וטעייה. אולי זו תהיה החוויה המכוננת של חיי- כזו שתשנה את כל התפיסה שלי את העולם, תציג לי זווית ראייה שונה...מרעננת, על משהו שנראה כה בנאלי וכה מדכא. אולי אני</div>Mon, 27 Jun 2011 22:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12586451http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12586451http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12254185<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה סוף סוף כמו מישהי שעומדת על קו הזינוק, אחרי חודשיים תמימים. בדיעבד הייתי רוצה שהם יהיו חודשיים של 'להתאפס על עצמי', חודשיים של 'לנשום אוויר'...מצד שני הם היו עלולים להיות מאוד בודדים. עד עכשיו היה קשה לעכל שעוד תקופה משמעותית נגמרה, אבל נראה לי שסוף סוף נפל האסימון והמחשבות שהתרוצצו בראש כמו עכברים במבוך אינסופי נרגעות, מסתדרות, מקבלות גוון בהיר יותר...מקבלות כיוון. הפ' הגדול (הידוע גם בשמו - הפסיכומטרי) אוטוטו כאן, רק ארבעה שבועות קצרצרים מפרידים ביני לבין הבחינה שתתקיים באיזו כיתה קפואה באוניברסיטת תל אביב (וזו גם תהיה הפעם האחרונה שכף רגלי תדרוך במקום הזה...). אם אני מרגישה מוכנה? ממש לא...פתאום אני קולטת שהייתי יכולה לנצל את הזמן שהיה לי עד עכשיו יותר טוב- במקום למסמס דברים ולדחות אותם לרגע האחרון. אבל אל חשש- עם כל הפחדים וההיסטריה שגואה בי אני הולכת לשנס מותניים ולתת את כל כולי...כי על החוויה הזו אני ממש לא רוצה לחזור. הנסיעה לאוסטרליה תהיה הרבה יותר מתוקה אם גם החלק הזה בחיי יגיע לקיצו על הצד הטוב ביותר. זה רק קצה הקרחון, ההתחלה ותו לא....וכבר הזמן חומק לי מבין</div>Thu, 06 Jan 2011 22:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12254185http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12254185http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12170701<div align="right" dir="rtl">הזמן עובר בעצלתיים כאן, בממלכת האזרחות. שבועיים, שבמונחי צבא, הם קצרצים חולפים להם לאיטם...נמרחים על הדף כמו צבע מים, מביאים אותי למצב צבירה נוזלי, המוכר גם בשמו האחר - חירפון. נראה כאילו, לפני שנתיים עשינו שתייה, נפרדנו לשלום, בכינו, התלוננו, צעקנו והתחבקנו עם כל דבר שזז...אבל עברה בערך שנייה, סבב- ותו לא. אני חושבת שאני סובלת מדיכאון לאחר צבא, ובאופן יותר ספציפי - אני לוקה בסינדרום ה'למה אני הראשונה שמשתחררת?'. אבל הכי גרוע, המחלה חשוכת המרפא (שתוקפת אותך בכל פעם שנגמרת תקופה)- הגעגועים. אני באמת ובתמים מתגעגעת - לאנשים, לעבודה ובעיקר לשיגרה...שבבית הפכה לסוג של עיסה של טלוויזיה והמון מילים לפסיכומטרי. אין ספק, שהפחד מ'החיים עצמם' ומ'מה לעשות עכשיו' משתק כל רצון להרים את עצמי מהמיטה. אני מתגעגעת לתכלית, לאותה נישה או תפקיד שעליי למלא. אני לא מתחרטת על כלום, רק מודה על הזמן הכי טוב ומלמד שיכולתי לבקש. אני כן מתחרטת על דבר אחד, אבל הוא שולי...ויכול להיות שאם הייתי מספיק אמיצה- זה היה הורס את השלמות של החוויה. אז נראה לי שאני אסתפק בחיבוק, ובחיוך הישנוני שנמתח על הפנים אחרי יו</div>Mon, 22 Nov 2010 13:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (הדובי שלי אפל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=415026&blogcode=12170701http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=415026&blog=12170701