הטירוף הופך לשיגרה

הזמן עובר בעצלתיים כאן, בממלכת האזרחות. שבועיים, שבמונחי צבא, הם קצרצים חולפים להם לאיטם...נמרחים על הדף כמו צבע מים, מביאים אותי למצב צבירה נוזלי, המוכר גם בשמו האחר - חירפון. נראה כאילו, לפני שנתיים עשינו שתייה, נפרדנו לשלום, בכינו, התלוננו, צעקנו והתחבקנו עם כל דבר שזז...אבל עברה בערך שנייה, סבב- ותו לא.

אני חושבת שאני סובלת מדיכאון לאחר צבא, ובאופן יותר ספציפי - אני לוקה בסינדרום ה'למה אני הראשונה שמשתחררת?'. אבל הכי גרוע, המחלה חשוכת המרפא (שתוקפת אותך בכל פעם שנגמרת תקופה)- הגעגועים. אני באמת ובתמים מתגעגעת - לאנשים, לעבודה ובעיקר לשיגרה...שבבית הפכה לסוג של עיסה של טלוויזיה והמון מילים לפסיכומטרי.

אין ספק, שהפחד מ'החיים עצמם' ומ'מה לעשות עכשיו' משתק כל רצון להרים את עצמי מהמיטה.

אני מתגעגעת לתכלית, לאותה נישה או תפקיד שעליי למלא.

אני לא מתחרטת על כלום, רק מודה על הזמן הכי טוב ומלמד שיכולתי לבקש. אני כן מתחרטת על דבר אחד, אבל הוא שולי...ויכול להיות שאם הייתי מספיק אמיצה- זה היה הורס את השלמות של החוויה. אז נראה לי שאני אסתפק בחיבוק, ובחיוך הישנוני שנמתח על הפנים אחרי יום מטרטר ומעייף...

אז, היידה...

אוסטרליה (ופינלנד) מחכה לי

נ.ב - LinkinPark היו מדהימים.