אני לא מנפנפת בהתרגשות בדגלי ישראל ביום העצמאות. אני לא מזילה דמעה לשירת התקווה. אני לא זועמת על מי שלא משרת בצבא.

הארץ הזו שייכת לא רק לנו ועלינו לחלוק אותה עם שכנינו. הצעד הראשון? שינוי ההמנון. איך אפשר להאשים את (יו ריספקט) מג'אדלה (פידבק) על שהוא לא רוצה לשיר אותו? גם אני לא רוצה לשיר אותו, ואני יהודיה! איך אפשר להאשים אותו, אני שואלת, על שהוא לא רוצה לשיר משהו שהוא לא מאמין בו? על שהוא לא רוצה לשיר שיר המבטא את רצון העם השכן להיות לבדו בארץ, הארץ שהוא - מג'אדלה - רוצה לחלוק עמו, עם העם?

איך אפשר?!

"כיצד יכול אדם לשנוא ארץ, או לאהוב אותה? אני מכיר אנשים, אני מכיר עיירות, חוות, גבעות ונהרות וסלעים, אני יודעת כיצד נופל אור השמש השוקעת בסתיו על צלעותיה של אדמת חריש מסויימת בגבעות; אבל איזה טעם יש בהצבת גבולות לכל אלה, כדי לתת להם שם ולחדול מאהבתם ברגע שחדל השם להקיף אותם? מהי אהבת אדם לארצו; האם זו שנאתו את אי-ארצו? אם כן, אין היא טובה בעיני. האם זו פשוט אהבה עצמית? זו טובה בעיני, אבל אין להעלותה על נס, או להפוך אותה למקצוע... כשם שאוהב אני את החיים, כן אוהב אני את גבעותיה של נחלת אסטרה, אבל אהבה מעין זו, אין לה גבול של שנאה".

אורסולה ק. לה-גווין - מתוך הספר 'צד שמאל של החושך'. (ספר נ ה ד ר, אגב. ביקורת [חיובית, מאד] בקרוב.)

אני לא פטריוטית. העולם יפה ומקסים ונפלא באשר הוא עולם, ואין כל צורך לחלק אותו ולהגדיר אותו ולקרוא לו בשמות. האם מעבר לקו הגבול עם לבנון או עם סוריה סר חנה של האדמה? או ליתר דיוק - האם מעבר לקו אשר עד אליו תובעים רבים את "זכות" ישראל על אדמתו, סר חן האדמה? אני מלאה באהבה לעולם ולארצי, אך אין היא מוגבלת לגבעות החול והסלע של הנגב או לחופיו הסלעיים של הים התיכון. אין היא מוגבלת להוד הארבל או הדר אלמוגי ים סוף. היא תקפה מעבר להם, אל העיירות הנאות של צרפת ובריכות המים הטבעיות של הולנד. ומעבר. עד לכוכבים.