http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626נערה צמחונית, פמיניסטית, פציפיסטית ושמאלנית מצאה לה במה לפרסום הגיגיה.heCopyright 2026 קסיופּיאה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=12074163<div align="right" dir="rtl"> לא יודעת מה עבר עליי, שנכנסתי לכאן שוב. פעם אחרונה שכתבתי כאן הודעתי שאני עוברת לתפוז, ושם כתבתי אולי פעמיים, ו... זהו. דווקא לכאן אני מתגעגעת. פעם אחרונה שכתבתי כאן הייתי בת 15. היום אני בת 18 (יום הולדת לפני שבוע). עברתי על הרשימות בצד וכל כך הרבה השתנה. עברתי על פוסטים ישנים וכל כך הרבה השתנה. אפילו התגובות הזכירו לי נשכחות מהעבר, כמו קהילת הארי פוטר שהייתי חלק ממנה לפני יותר מחמש שנים. מדהים כמה השתנה מאז גיל 15. אני לא מעזה לגעת כאן במשהו, לשנות, את העיצוב, את השם, את הרשימות, את כל מה שהשתנה... זה כמו פיסת היסטוריה. אני אפילו מפחדת לפרסם את הקטע הזה כדי לא לפגוע במה שהיה כאן, אבל אין מרגישה שאין מקום יותר נכון לשפוך את כל זה, אפילו אם אני אשמור את זה בטיוטות בסוף. אני גם בספק שמישהו יקרא את זה בכלל, לפחות מישהו שהיה קורא כאן אז... אני כותבת בעיקר בשביל עצמי. כתיבה לעצמי שמעמידה פנים שהיא כתיבה החוצה היא לפעמים השחרור הכי נכון, זה בטח הסוד של הבלוגים, התשובה למה הם מצליחים כל כך (אפילו בעידן הפייסבוק. הנה מילה שאף פעם לא נכתבה בבלוג הזה קודם). הפעם האחרונה שכתבתי כא</div>Fri, 01 Oct 2010 01:39:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=12074163http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=12074163http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7983358<div align="right" dir="rtl">עברתי לתפוז. כעת הבלוג שלי נמצא כאן. הוא ישאר אותו הדבר מבחינת תוכן, אני מניחה, אבל העניין הוא שפשוט נמאס לי מישראבלוג. האתר הזה נהיה רדוד, קשה לי למצוא בלוגים איכותיים, ואני רוצה לכתוב במקום בו יש יותר כתיבה איכותית מאשר "שיוואוווו קניתי נעליים חדשות!!!! תמונות שלי ושל עדידושש בפוזות מאאאאממות!!!!!!" זו לא אשמת מנהלי האתר. הממשק נוח, יש כאן בלוגים מצויינים, אבל מה לעשות, החלטתי לעבור וזהו. אשאיר את הבלוג פתוח, כיוון שאני מתכוונת להמשיך לקרוא כאן (בבלוגים שהם טובים. ויש כאלו, אבל פשוט לא מספיק). אבל כאן לא יהיו יותר עדכונים. אשמח אם תשמרו על קשר בכתובת החדשה. קצת חבל לי, כי זה בלוג של שנתיים, אבל שיהיה. להית' :)</div>Wed, 21 Nov 2007 21:31:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7983358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7983358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7836460<div align="right" dir="rtl">השנה, בפעם הראשונה, נכחתי שם. לצערי הגעתי עם הנוער העובד והלומד, אליו אני לא במיוחד מתחברת (הזלתי ריר לעבר חניכי נוער מרצ וחוגי הסיירות,כשהאחרונים הגיעו עם תיקים גדולים - ודאי הלכו לשם ברגל!), אך אני שמחה שהלכתי. לאחר יום עם דיונים בחברת אנשים שונים ממחוז חיפה היה מיוחד להגיע לכיכר שהיתה פשוט מלאה באנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד, וזה היה מפעים פשוט. הדיוניםשל הנוע"ללפני העצרת היו בקבוצת קטנות, שניתן לחלק לשלושה חלקים: שותקים, משתתתפים פעילים, צוחקים על המשתתפים הפעילים. אני מן הסתם הייתי שייכת לסוג השני, ואולי דיברתי מעט יותר מדי, אך כשיש לי מה לומר קשה לסתום את פי. מה שאכזב אותי יותר מכל היה שבמהלך ההפסקה אחד מחברי הקבוצה בה הייתי החליט ללגלג עליי - אך לרוע מזלו בחר לקיים שיחה זאת בדיוק ליד חברה טובה שלי, שהודיעה לי. במהלך השיחה לאחר מכן דאגתי שידע כי אני מודעת לכך ש"הריץ עליי דאחקות". יותר ממה שזה פגע בי, כעסתי על המצב של החברה שלנו, ריקנית ונבובה ברובה, מתעניינת באפנה ומקטלגת את האדם אשר בוחר להעמיק מעט יותר, או לדבר על נושאים קצת יותר רציניים, כ"חפרן". הבלגתי ו</div>Sun, 04 Nov 2007 17:50:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7836460http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7836460http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7575961<div align="right" dir="rtl">נראה כי לאנשים, מסיבה לא-ברורה, חיבה להבאת סוף עצמם. מתיחת גבולות גוררת אסון. נחנו על זרי הדפנה של הטכנולוגיה שלנו ולא שמנו לב לנזק שאנו גורמים. רודנים בכל מקום בעולם (כפי שאומר דמבלדור בספר השישי של ה"פ) מדכאים אנשים אשר קמים ונוקמים חזרה. וכעת אנו תקפנו את סוריה. פרטי המבצע אמנם לא ברורים כעת אך לא נראה כי הייתה סיבה חיונית מאד ליציאה למבצע. כך או כך אני לא מאמינה בתקיפות אלימות, גם לא "החזרה", ולא אתפלא (אך אתעצב עד מאד) אם נפרוץ שוב במלחמה. מלחמות הן שרש כל צרה. טבע האדם מחולק - חצינו לטוב, חצינו לרע. מוֹתר האדם הנו היכולת שלנו לבחור; לבחור בטוב או ברע, היכולת שאין לבעלי החיים אשר פועלים על פי אינסטינקטים. מלחמה היא מתוך החצי הרע. מלחמההיא רעה ושלילית בבסיסה, ביסודה. מלחמה ואלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. כרסום הזכויות הבסיסיות ביותר של האדם, לחיים ולבריאות. אני לא מאמינה שסיבה כלשהי תצדיק את היציאה למבצע הזה. אני לא מומחית באסטרטגיות צבאיות ואני יודעת שמדובר בתפקיד עמוס דילמות אך לדעתי, הבחירה שלא לצאת תהא תמיד הבחירה הנכונה. אם משק כנפי פרפר ישנה את האקלים בחצי השני של כדו</div>Tue, 02 Oct 2007 19:30:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7575961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7575961http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7544048<div align="right" dir="rtl">ב'מוסף הארץ' מדור "מצב משפחתי" בו מתארים משפחה מסויימת. החלק האחרון הוא "מידת אושר" מ-1 עד 10. חשבתי עלצמי מה אני הייתי עונה על השאלה הזאת. עשר? Nah, החיים שלי לא מושלמים. שמונה? מעט מדי. ואז הבנתי מה - 9.5, לא בגלל שזה מושלם עד כדי כך. לא בגלל שאני כמעט נוגעת בעילוי ובטוב ביותר. למה לא עשר? כי החיים לא מושלמים. כי אין שלמות. אין דבר כזה. אז למה לא פחות? כי טוב לי, באמת טוב לי. מה שמודד אושר הוא לא שלמות, כי אין כזו. מה שהופך חיים לטובים זה לא חברים, אהבה, כסף, רכוש, בית - למרות ששני הראשונים הם גורמים מהחשובים ביותר. מה שחשוב יותר מכל הוא השלמה עם החיים. איך שהם לא יהיו. זה מה שמביא אותנו לעשר במד האושר - והורדתי את זה ל-9.5 פשוט כי אין שלמות. זה לא אומר שאין רע בחיים, זה לא אומר שהכל הוא טוב מוחלט. זה אומר שאני שלמה עם החיים שלי וטוב לי איתם. בעברית משמעות רבה למלים ולאופן בו הן רשומות. גם "שלמות" וגם "השלמה" הן על אותו השרש. כי הדרך הקרובה ביותר לשלמות היא השלמה. הדרך היחידה להגיע, עד כמה שאפשר, לאושר. מותרות בחיים עוזרות בדרך. אהבה אינה מותרות כיוון שהיא מגיעה לכל אחד, אך</div>Fri, 28 Sep 2007 21:25:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7544048http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7544048http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7490114<div align="right" dir="rtl">- זהירות זהירות, פוסט נרקיסיסטי שאינו תואם את הנושאים עליהם כתבתי בזמן האחרון - היום יום הולדתי. חמש עשרה שנים מלאו לי, חמש עשרה שנים מאז נולדתי. מחר אתחיל את שנתי השש-עשרה בעולם. וכמה השניתי במרוצת הזמן! עד כתה ה', כלומר גיל אחת-עשרה, הייתי ילדה קטנה ותמימה, סטריאוטיפית מאד: עדינה ושקטה וטובה בלימודים. בתקופת הגן אפילו היו לי שתי קוקיות. בכתה ה', הכינוי "חנונית" שדבק בי גרם לי להסתיר את זהותי האמיתית -לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל אנשים שחשבתי לחברי טיפסו עליי ומצאתי עצמי נאבקת להישאר עם הראש מעל המים ולשרוד, איכשהו, את השנה הזאת. הסתרתי את אהבתי לספרים וניסיתי להיות כמוהם, ניסיתי להיות כמו כולם. בכתה ז' עברתי לבית ספר אחר, חדש, ייחודי, שהוציא ממני את הטוב שבי ואת הייחוד שבי. למדתי שאין כל רע במי שאני והיום אני מחצינה את אופיי. אני לא שונה! אני לא מוזרה! כל אחד שונה מאחרים בפנימיותו. השוני שנראה בי ביום-יום, וזיכה אותי בשלל כינויים,הוא לא שוני אמיתי, אלא העובדה שאני גאה במי שאני ולא מנסה להיות דומה לאחרים, לא מנסה להקשיב לאפנה. והנה אני היום. שנתי האחרונה בבית הספר הזה. אבל אני י</div>Fri, 21 Sep 2007 10:45:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7490114http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7490114http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7449137<div align="right" dir="rtl">בקשת סליחה אינה קלה כלל ועיקר. בקשת סליחה היא הודאה בטעות, ורצון לתקן. בקשת סליחה היא בגרות. סליחה צריכה להיות אמיתית, לא זריקה חפוזה של "אני מצטערת, בסדר?" - צריך באמת להבין שהדבר שנעשה שגוי הוא ולהתחרט מעומק הלב. בקשת סליחה כזו ראויה - גם אם לא לסליחה, להערכה. אין חובה לסלוח. כל עוד יכול להפעיל את שיקול דעתו - מה יותר חשוב? מה שיקרה אם אבקש סליחה או ההחלטה העצמית ש"דברים כאלו לא עושים לי"? כל אחד מחליט בחייו פעמים רבות האם לסלוח האם לאו. כל אחת מההחלטות האלו משנה את מסלול חיינו - כמו כל דבר קטן שאנו עושים. התיאוריה על העולמות המקבילים גורסת כי בכל פעם שעומדת בפנינו בחירה או שקיימות מספר אפשרויות, ברגע שאחת מהן נבחרת - העולם מתפצל והאפשרות הזו מתקיימת במימד אחר. העולמות מתפתחים באופנים שונים לחלוטין, רק בגלל בחירות קטנות. זה ממחיש יפה מאד את העניין הזה. אני, לדוגמה, החלטתי פעם אחת לא לסלוח על דבר גדול למדי ואין צורך להיות פילוסוף כדי לראות כיצד זה שינה את מסלול חיי. לא אפרט, אך לו הייתי סולחת, הייתי היום פקאצה! (בבחינת "אמור לי מי הם חבריך") החלטתי לא לסלוח בגלל שאותה אחת החליטה</div>Sat, 15 Sep 2007 10:42:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7449137http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7449137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7374575<div align="right" dir="rtl">הוולפייפר הזה גרם לי לחשוב מעט על מוות, על אנשים שמתו, ועל ההצגה שלו בספרי הארי פוטר (אל דאגה - ללא ספויילרים לספר השביעי עד לנקודה בה זה מצויין במפורש). Not gone... Just beyond the veil ההתייחסות לסיריוס בסוף גורעת מהיופי בעיני. לטובת אלו שלא בקיאים בסדרת הארי פוטר - סיריוס מת כתוצאה מנפילה מעבר לפרגוד שככל הנראה משמש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. המונח "מעבר לפרגוד" משמש כעת את חובבי הארי פוטר לציון דמויות שמתו. האמת היא שפרגוד הוא לא תרגום מדוייק, "וילון" נכון יותר, אבל זה נשמע רע ("סיריוס נרצח בברוטאליות על ידי וילון"). לא צריך להיות פוטריסטים חפרניים כמוני כדי להבין את גישתה של רולינג לעניין המוות. רולינג גורסת כי מוות הוא חלק מהחיים, דבר טבעי, שיש לקבלו ככזה. אין לגרום מוות לאחרים ויש להיאבק במקרה של סכנת חיים- אך מוות הוא דבר שקורה לכולם בסופו של דבר, טובים כרעים. הוריו של הארי, סיריוס, דמבלדור ועוד רבים-רבים נמצאים מעבר לפרגוד. אבל הם עדיין קיימים; הם לא עוזבים אותנו לעולם. הופעתם של הוריו בספר הרביעי(כהדים) מסייעת להארי להתמודד ולהינצל. הפטרונוס של הארי - מגן כו</div>Tue, 04 Sep 2007 14:01:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7374575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7374575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7304532<div align="right" dir="rtl">כפי שקוראי ודאי יודעים, אני איני טיפוס של קולנוע כי אם של ספרות. ובכל זאת, אתמול ראיתי את הסרט "היירספריי" בקולנוע החדש של הקריון (כמה מלים גם עליו) ואני פשוט מרגישה שאני חייבת לכתוב עליו מעט, כי הוא ממש דיבר אליי. ובכן, צפיתי בסרט עם אמא שלי. הקריון היה עמוס עד ממש אפס מקום - פשוט הרים של בני אדם. כמעט ואיחרנו לסרט כי שכחנו שהעבירו את הקולנוע ל"שדרת הכוכבים" בקריון. כאשר מצאנו את המקום עמדנו משתאות אל מול פסלי אוסקר ענקיים, דגלים עליהם הודפסו פוסטרים של סרטים משתלשלים מן התקרה, המוני מנורות קטנות וזוהרות, שלט המודיע על אולם ה-IMax הגדול בעולם (גובה שמונה קומות) ותורות המשתרכים עד אינסוף לקופת הכרטיסים. יש שתי כניסות לתוך הקולנוע עצמו, כאשר הגענו לראשונה יעצו לנו לבוא מהצד השני שקרוב יותר לאולם שלנו - יש ששה-עשר אולמות. הרצפה היתה אדומה וצלליות של דמויות וכוכבים היו על המעקות. אולם הסרט היה גדול ותלול מאד, כך שלא היו בעיות הסתרה, אך היינו צריכות להתכופף כדי לעבור לצד השני בלי להסתיר לאנשים - נכנסו באיחרו של שתי דקות אך הסרט כבר התחיל - נראה שכמעט ולא היו פרסומות. הכסאות היו נוחים מ</div>Sun, 26 Aug 2007 11:43:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7304532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7304532http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7265115<div align="right" dir="rtl">אני מאמינה באלוהים.יש אלוהים. יש מישהו, או מישהי, או משהו, שצופה בנו. אני מאמינה בטבע. הטבע קסום, מורכב, יפהפה, אמיתי. ...אבל אני לא מאמינה בדתות הממוסדות. אני לא מאמינה שיש חוקים וכללים שעלינו לפעול על פיהם. אני לא מאמינה שההגדרה ל"אדם טוב" קשורה לזמן שהמתין בין אכילת בשר לחלב. אני לא מאמינה שמה שאלוהים דורש/ת מאיתנו זה הציות העיוור לתורה והקריאה בה. יש אמת בכל דת, מבני המאיה למיתולוגיה היוונית, כולל נוצרים, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים, הינדים ודתות האדמה. האמת הטהורה היא סובייקטיבית ובלתי אפשרי להגדיר בדיוק מה "נכון". מה שיפה באמונה הוא שהיא אישית ואינטימית. הליכה בעוורון אחרי מצוות התנ"ך או פקודות הכומר אינה האמונה בצורתה הגולמית שנותנת חוזק וחוסן לאדם. אמונה טהורה, אמונה אמיתית שמחזקת, היא האמונה הסובייקטיבית והאינדיווידואלית, אמונה ייחודית לכל אדם. דתות ממוסדות מונעות זאת. דתות ממוסדות לוחשות לאדם מה נכון, ופוקדות עליו לעצום את עיניו ולהלוות לדרך שכבר נחקרה ונכבשה בידי מיליוני רגליים. דתות ממוסדות מונעות מהאדם לחקור את עצמו, את הטבע, את הסובב אותו, מושכות בו הלאה בתוך דרך</div>Tue, 21 Aug 2007 12:33:00 +0200nogas10@gmail.com (קסיופּיאה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=414626&blogcode=7265115http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=414626&blog=7265115