| 7/2009
האם כדאי להתקדם ולהסתכן, או שאולי להשאיר את המצב פשוט כמו שהוא?
העניין הוא כזה:
בתחילת החודש היה טקס סיום קורס קצינים של כל אכ"א, שגם חיל המשטרה הצבאית נכלל בו, וזה היה אירוע חדפעמי, כי לרוב קצינים של משטרה צבאית מסיימים את הקורס לבד בטקס צנוע יותר, הפעם זו הייתה הפקה רצינית ביותר, הביאו את להקת חיל חינוך, תאורה והגברה יותר מסיביות, ובכלל, גם היו הרבה יותר צוערים שסיימו והרבה יותר קהל, ומפני שזה אירוע כזה גדול היו צריכים שיכוונו את כל האנשים שמגיעים לאירוע. הגיעו בערך כ-2,500 רכבים, וכולם צריכים להיכנס לתוך מחנה בית-ליד, שם התקיים הטקס (בבה"ד 13, ביה"ס של המשטרה הצבאית, המקום בו עברתי בשלושה חודשים מה שלא עברתי בשלוש שנים), היה צורך למיין את כל הרכבים ולסנן את כולם לפי הדרגה שלהם - כמובן שהכי נחותים הם אזרחים פשוטים, לכן הם חנו באיזה חור שלא ראיתי אף פעם, גם לא בזמן ההכוונה, גם לא לפניה ולא אחריה. אח"כ ישנם הרכבים הצבאיים הפרטיים, ומתחילים מהדרגות הנמוכות יותר, סג"מים, סגנים וסרנים חנו בחנייה קצת יותר קרובה אבל עדיין רחוקה, ממשיכים לרס"נים שחנו גם קצת יותר קרוב, אבל ההליכה שלהם עוד יחסית בסדר, אחריהם יש את הסא"לים, שחנו בחנייה הכי קרובה לבה"ד, ולבסוף יש את הדרג הבכיר ביותר, אל"מים, תא"לים ואלוף אחד, ראש אכ"א, שלקראת הגעתו הייתה היערכות מוגברת, הרי לא בכל יום רואים אלוף, למרות שאני כבר ראיתי את הרכב של הרמטכ"ל לא פעם בשירות שלי. פעמיים. הטקס עצמו היה ממש יפה, ואני לא ראיתי את כולו, אבל לראות את כל הצוערים צועדים בשלשות ואת המפקדים שלהם בראש, והם עם התגיות הכחולות שנועדו כדי להסתיר את הדרגות שייחשפו ממש עוד כמה דקות. אני בזמן ההכוונה הייתי בכלל מחוץ למחנה, כך שלא היה לי עומס, אז דיברתי עם הקצין שלי, והוא דיבר על הקק"צ שלו, וכל זה גרם לי לרצות את זה גם כן, ולא רק את זה, אלא גם את מה שמגיע אחרי זה.
אירוע נוסף שחיזק בי את הרגש הזה, גם עם אותו קצין שלי, זה שראינו בצומת בית כמה בסיור היום את קורס הכנה לקצונה, והייתה שם אחת מהיחידה שלי וגם מפקדת אחת מקורס שו"ת, ולמרות שהם נראו כמו בטירונות, זה גרם לי ממש עוד יותר לרצות את זה, ואמרתי לקצין שלי שאני רוצה לצאת לקצונה, ואחרי זמן מה שחזרנו לשאר האנשים שהיו איתנו בסיור אמרנו להם שראינו את זאת מהיחידה שיצאה לקצונה, ואז הקצין שלי אמר לי שאני הבא בתור. האמת שזה ריגש אותי, אבל לא ראו את זה עליי, כי אני אירופאי (איזה כיף זה לומר את זה, וגם לכתוב את זה....).
יש מספר בעיות, אומנם:
- לקצינים בצה"ל אין את התדמית הכי נקייה, אומרים עליהם שהם אנשים שחושבים את עצמם להרבה יותר ממה שהם, והם דואגים בעיקר לעצמם.
- אם אני יוצא לקצונה יש את העניין של לחתום שנה קבע.
- הבעיה הראשונה, במשטרה צבאית, ובעיקר בימל"ת (איפה שאני נמצא עכשיו, לצערי) חזקה הרבה יותר. כולם אצלנו שונאים את הקצינים שלנו בבסיס, והאמת שגם אני לא הכי אוהב אותם, בעיקר את אלה שבפלוגת השיטור (הפלוגה שלי). שמעתי ששלושתם חריגים, למ"פ אין נתונים של קצונה והיא אפילו לא יודעת אנגלית, והיא לגמרי פקאצה, הקצין שלי חריג רצח לפי מה ששמעתי, יש לו קב"א 47 והוא גם חריג מבד"קים, ובכלל כל ההתנהגות שלו היא כמו של איזה ילד בן 13 שמתלהב משטויות ועושה שטויות, והקצין השלישי רצה לצאת לקצונה רק מפני שבבסיס שהוא היה בו בהתחלה הוא ילד כאפות שלהם וכל הזמן ירדו עליו והציקו לו, והוא יצא לקצונה רק כדי להיות מפקד שלהם ואז לנקום בהם, אבל אז הביאו אותו לימל"ת (את היחידה שלי, לא לעוד הרבה זמן....) והתכנית שלו לא התממשה, וגם היה לו ת"ש לפני זה, אז הוא היה צריך לבטל אותו כדי לצאת לקצונה, והוא כולו מתלהב מזה שהוא קצין, הוא רק קיבל את הארון השני שלו לפני 3 שבועות, הוא מקרה חמור של סגמת (מחלה התוקפת קצינים טריים, סג"מים, שלוקחים את מעט הכוח והסמכויות החדשות שלהם יותר מדי צעדים קדימה).
בקיצור, אני יכול לומר שבינתיים יש סיכוי גדול שאני אצא לקצונה, אבל אני עוד לא בטוח אם אני רוצה. מצד אחד, אני יכול לצאת לקצונה, ואז להרגיש שבאמת תרמתי יותר מאחרים, וזו אחת המטרות שהצבתי לעצמי כשהתגייסתי, ובגלל זה גם התבאסתי כשהוציאו אותי ממעברים, ומצד שני יש את כל הסיבות לא לצאת לקצונה, אני יכול להישאר חייל פשוט, לסיים את השלוש שנים האלה וללכת לדרכי בידיעה שלא נתתי יותר מדי, אבל נתתי בדיוק כמה שהייתי צריך, לא מעבר לזה. אני לא יודע. מה שאני כן יודע שזה עמוק בלב אני כן רוצה את זה, אבל אני גם יודע שיכול להיות שבשל מסוים אני אתחרט על זה. אני צריך עזרה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Schnappi Das Kleine Krokodil