לפעמים , למשל עכשיו לפני רגע, אני פוחדת שאתעורר יום אחד בחרדה מבהילה ובלתי נשלטת ,כי רגע לפני זה גיליתי ש...(בבום ענק של רגע אחד...) שהחיים שלי היו שיט, שבזבזתי אותם בלהיות לבד, שהביוגרפיה שלי חסרת ערך!!!!
אני פוחדת שאני אמות מההלם.
לפעמים אני חושבת שיש יותר מדי אנשים בעולם. קשה לנשום.
אחרי יום ארוך , מתיש, שפגשתי אנשים וראיתי אנשים ודיברתי עם אנשים, כל מיני דמויות ופנים ושמות מבקרים אותי לפני השינה, זה כמו חזיונות הטטריס האלה כשאדם משחק טטריס יותר מדי ואז הוא חולם על זה כשהוא עוצם עיניים? יש לי את זה עם אנשים והנשימה שלי נעתקת, כל כך הרבה, כל כך כל כך הרבה... העולם שלנו בנוי לכל כך הרבה אנשים? אני חושבת שאולי יש מקום לסך מסוים של אישיויות ונשמות או מה שזה לא יהיה, ולכן עכשיו כשהמכסה עולה על גדותיה הסך הזה מתחלק על הרבה יותר אנשים, וזאת אולי הסיבה לגלובליזציה ולמחיקת הזהויות הפרטיות ע"י תהליכי חיברות ותירבות חובקי עולם ויעילים באופן שטני?
אוקיי המצב הקטן הזה שנקלעתי אליו של תחושת הירדמות של הראש שלי חייב להיפסק. אני יודעת למה זה קרה, יומיים של היסחפות, ובהתאם לזה מצב הרוח שלי עולה ויורד מתחושת התעלות לתחושת הnumbness הזאת, זה לא חכם ולא כיף.
ועכשיו בלילות החיים לא נראים אמיתיים. זה כאילו שאין אף אחד בעולם חוץ ממני. יש אופנוע בחוץ וזה הרעש היחיד ששומעים אבל זה לא אמיתי, הדבר היחיד שקיים במציאות זו אני וג'וני לי הוקר ובועות הסבון שאני מפריחה בחשיכה בשיכול רגליים על המיטה שלי.
עוד שלוש שעות אני צריכה ללכת לצפון ...ואני לא בטוחה לאן... תמיד זה קורה שיש כמה אפשרויות ואתה לא בדיוק רוצה לבחור באף אחת מהן...
חוסר אונים מחורבן. למה נדמה לי עכשיו שזה המצב הקיומי שאנחנו חיים בו?
אחחח זה לא דיכאון, זה רק מן התפכחות חסרת פשרות ואכזרית מטומטמת כזאת.
אני לא יודעת מה אני אומרת כבר. עדיף שאני אשתוק.
בא לי לצרוח.
צרחה טובה כזאת מכל הלב.
בא לי לתת סטירה לכמה אנשים מסוימים. בא לי לצלול.
בא לי לנשק עכשיו מישהו חתיך. לא אכפת לי אם הוא יודע לקרוא אפילו.
סקסיסטית שכמוני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
