מליוני דברים לעשות, אבל מוצאת מליוני דברים אחרים להעסיק את עצמי בזמן שאין לי.
כאילו שכל פעם שעליי להתרכז במשהו דחוף אבל לא חשוב, (לא משמעותי לי בכל אופן) אני מוצאת פתאום דברים חשובים יותר, דחופים פחות.
ככל שאנחנו מצטמצמים אנחנו מתרחבים?
הלוואי שזה נכון כי אני מצטמצמת ומצטמצמת לתחומים ברורים יותר ויותר, במקום מה שהיה בילדותי – סקרנות שמכסה כל דבר וכל פרט וכל אדם בכל מקום, בכל זמן, בכל תחום. מקבלת לתוכי את זה כזה, שמחה לקראת כל דבר.
אז כל דבר נגע בי, יצר בי הד, ועכשיו דברים נוגעים בי לפעמים.
כמו טיפות מים במערת נטיפים
נופלות כל כך כל כך לאט שאתה לא מרגיש.
כמו רסיסי כוכבים בחלל החיצון, שנושרים פעם במליון שנים.
אבל הרסיסים האלה הולכים ומתאספים. ויוצרים שובל. והשובל הוא כמו נתיב מואר בשמיים.
עדיין לא יודעת לאן הוא מוביל,
אחרי מי הוא,
עדיין קשה לראות את הכיוון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
