I'm walking a wire, it feel likes a thousand ways I could fall
To want is to buy, but to live is to die and you can't take it all
And everything is said and done I won't have one thing left
What happened to everything that I ever known.

(3 doors down, ticket to heaven) 

כל יום נהיה מסובך יותר, אני שמחה וכיף לי, אבל כל יום הלחץ עולה עוד קצת, אסי, חברים, לימודים,
ולאט לאט אני מרגישה שאני אתפוצץ בסוף - אבל אני מכירה אתזה כבר, ככה אני וזאת הבעיה שלי, פרפקציוניסטית!
הכל חייב להיות במקום, מושלם, לפי הספר - הכל!

אני מרגישה שעדיף ליפול, להפסיק הכל פה, כבר. לא לפתח ציפיות, לא להתאכזב, לא להסתכן, ולוותר.
על הכל, למנוע בלאגנים ולשבת בשקט לעשות מה שאני יכולה ולא יותר, שלא הכל יהיה מושלם - 
מה שיהיה יהיה, להיות נורמאלית, כמו כולם, אולי אני אצליח לנוח קצת מידי פעם, מהכל.

אני לא מרגישה טוב עם עצמי, נמאס לי לבכות כבר על מבחנים, על הפסדים, על שטויות (בקיצור)!
נמאס לי לשמוע כמה יש לי פוטנציאל ללא ממומש, שאני משקיעה אבל אין תוצאות, שאני עושה את כל המאמצים ואחרים מצליחים, נמאס לי מזה.
אבל אני לא יכולה להפסיק, אני אוהבת את זה, אבל למה זה קשה כל-כך? למה אני לא מצליחה ואחרים כן?

אני חייבת להפסיק עם זה פשוט, הכל לא יהיה מושלם, והכל לא יהיה בסדר תמיד, ולא הכל שחור או לבן יש גם אפור,
לא הכל יקרה עכשיו ולא הכל ילך חלק, מתי אני כבר אפנים את זה!
אני מרגישה לפעמים שכבר עדיף להרפות מאשר להלחם על כל דבר, אבל אני יודעת שאני לא יכולה, זה לא האופי שלי,
כמה עייפה שאני לא אהיה וכמה שלא יימאס אבל לפעמים הייתי רוצה לראות גם קצת תוצאות להוריד את התסכול הזה.

מחר לנושיק יש יומולדת 14!... שמנמנה שכמותה!

אז היום היה קצת בלאגן בבצפר, (וכשאני אומרת בלאגן אני מתכוונת בלאגן!)

בקצרה -  נקווה שהם הסתדרו ושמחר יהיה בסדר, ושאפחד לא יחטוף מכות סתם, על שטות (לא בדיוק שטות אבל לא נורא) ושיירגעו כולם, ונחזור לשגרה. (שניהיה בריאים כולנו!)

אבל היה משעשע שבסוף שכולם עמדו בגוש ענק, מעיין והחברים שלו באו ושפכו עליהם מים כדי שיירגעו, זה היה משעשע לראות אותם נרטבים, לא להירטב בעצמי.. ><

(נושיק דברי איתי ואני אגיד לך מה נסגר בסוף עם המושבניקים [נאורה] נתן, איציק וכולם... טוב?)

אז הרבה זמן לא הייתי פה, לא עדכנתי פה,

למען האמת הפוסט האחרון גם כן לא היה עדכון שלי... אבל בכל זאת...
אז קרו הרבה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי כמו.......... ת'אמת לא קרה כלום,

החיים שלי די משעממים ושיגרתיים ככה שאין כ"כ מה לספר,

אני תקועה בשגרה כזאת שרוב הזמן אני מחוץ לבית וכשאני בבית אני או ישנה

או עצלנית מידי כדי לעשות משו מועיל עם עצמי כי אני גמורה מעייפות... אווי... העצלנות.

אבל ניצלתי את הזמן הזה (בדיוק השעה שיש לי שהכאב ראש יעבור ועד שאמא שלי תיקח אותי לטניס) לעדכן,

למרות שהעדכון הזה בטח חסר כל תוכן עיקרי או משו כזה, הוא סתם עדכון כדי שיפסיקו להגיד לי לעדכן, נראה לי...

יכול להיות שבהמשך באמת יהיה לו איזה תוכן מסויים (בספק..).

אז היה יום העצמאות יום רביעי ויצאנו לאשקלון (כמו כל העולם) והיינו בבמות וראינו את הזיקוקים,

והיה נחמד כזה להיות עם כולם ואפילו ראינו את אמיל שלכבוד הארוע המיוחד בנוסף לשני התחתונים גם לבש חוטיני...

היינו ביחד וקפאנו מקור (לפחות אני) וניב הנחמד (כפרעליו!) הביא לי את הג'קט שלו למרות שאמרתי לו שלא להביא לי כי הוא היה עם חולצה קצרה.

אח"כ הלכנו לדלילה (כמו כל העולם שמיצא הבמות) וישבנו ליד הים, די קרוב לזיקוקים, לא מספיק קרוב שייפול עלינו כל השאריות שלהם, בכל מקרה הם דיברו, אני הייתי עם נתן, היה נחמד כזה ואז התחילו הזיקוקים והיה ממש יפה לשבת על החוף ככה עם כולם ולראות את הזיקוקים.

משם המשכנו לתחנת אוטובוס שם חיכינו לאבא שלי שנראה לי עשה דווקא ואיחר לבוא לקחת אותנו אבל לא נורא...

העברנו את הזמן בפעילות המועדפת על אנשים בזמן האחרון: לצטט בדיחות מהמופע של שלישית פרוזק או מישו מהם.

אבא שלי הגיע לקח אותנו, צעק על איזה ילד שעמד באמצע הכביש (כי איזה אבא לא עושה את זה...)

 וככה בערך הסתיים הערב שלנו של יום העצמאות.

(כמובן שהיום למחרת הועבר בנמנום כל עד שעות הצהריים והשלמת שעות שינה של כל השבוע...)

בזמן האחרון נחמד לי כזה, אני מנסה להיות יותר שמחה,

כי מבקשים ממני וכי לא כ"כ נעים לי להיות עצובה ועצבנית כל הזמן

(לא תמיד זה יוצא, אני עובדת על זה) זהו נראה לי...

(רמז למישהו שקורא כאן ולא מגיב: תגיב מה אתה שותק?!)