מאשקה-

כפרעלייך!~

אגב- מירי עוד תשתלט על העולם.

מוחעחע~

*מירי כתבה את זה רק כדי שיהיה לה כפרעלייך בארבעה בלוגים :)*

"...And every glance is killing me
Time to make one last appeal... for the life I lead

Stop and stare
I think I'm moving but I go nowhere
Yeah I know that everyone gets scared
But I've become what I can't be, oh
Stop and stare
You start to wonder why you're 'here' not there
And you'd give anything to get what's fair
But fair ain't what you really need
Oh, can u see what I see...."

[stop and stare\ one republic]

טוב... אז החופש הגיע ואמורים להיות שמחים לא?...

אז בקטע הזה אני כן שמחה, שאין לימודים ולא צריך לראות את מירי הזאת יום אחרי יום...

אבל לא יודעת אני קצת מבואסת בזמן האחרון... הכל מוזר לי... אני מרגישה קצת לבד-

אני יודעת שאתן כאן אבל אני עדיין מרגישה לבד...

הרבה דברים מעלים לי דמעות בעיניים... דברים קטנים,

שטויות אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי...

אני מתגעגעת אליו המון למרות שאנחנו נפגשים הרבה,

אני מתגעגעת אליכן המון, אני צריכה אתכן אבל אין לי זמן לראות אתכן, אז אני מרגישה לבד מתמיד...

היחידים שמעלים לי חיוך על הפנים אלה בני ועדי  וגם זה בגלל שטויות, הם מצחיקים אותי על שטויות,

אבל זה לא כמו להיות איתכן...

איזה יופי... לפני תחרות ואני שקועה בבאסה...

לא דרך טובה ללכת ולהוכיח לעצמי שאני כן יכולה לנצח...

התקופה הזאת... גם בטניס גם הרגשות שלי הורגת אותי...

אני לא יכולה להפסיק להיות עצובה... אפילו ההורים שלי שמים לב... בדר"כ אני מצליחה להסתיר את זה מהם...

החלומות שלי נהיים מוזרים מידי בשבילי... יותר מידי רגשות נכנסים פנימה, אני מתעוררת חצי בוכה ובלי חשק לקום,

אין לי מושג מה עובר עליי, אני מנסה לעזור לאחרים (אהמנושהאהמ)

ואני מרגישה טוב עם עצמי ואז אח"כ אני חוזרת למציאות שלי,

שאני עצובה בה... שאני מרגישה לבד למרות שאתן שם, למרות שגם הוא שם...

אני לא יכולה לתת לו לראות שאני עצובה, אז אני משחקת... (בסוף אני אצא שחקנית, ולא טניס) והוא באמת לא שם לב,

ואני שמחה שהוא לא שם לב, אני לא רוצה לפגוע בו עוד, כמו בטיול, לא כמו שהוא פגע בי...

אז כן אני יותר בקשר עם נושה ומאשקה ובכל זאת אני מרגישה מוזר כזה...

אני מרגישה שבכל רגע אני עומדת להתפרץ ולבכות בלי להפסיק...

גם באימונים לא הולך, תקופה רעה כזאת, אסי גם שם לב לזה ואני לא יכולה להפסיק להרגיש שאני מאכזבת את כולם,

את ההורים שלי, את המאמנים שלי, אתכן-החברות שלי אבל יותר מהכל את עצמי....

אני יודעת שאני אומרת לנושה לסמוך על עצמה ולהיות שמחה במי שהיא ככה שהעדכון הזה יכול להראות קצת צבוע...

אבל ככה אני מרגישה...

אז היה טיול שנתי, שהיה נחמד אבל הייתי קצת מבואסת כל היומים... לא נורא זה אחת התקופות הפחות טובות שלי (גאד אני נשמעת כמו חולת מאניה-דיפרסיה)

 לא משנה בקיצר היינו בירושלים באיזה נחל מוזר... נחל!-אפשר לחשוב תקעו אותנו במסלול ארוך עם אבנים באמצע שקראו לו נחל חלילים, בדיחה מה עשה מזה נחל העובדה שפעם לפני 8 מיליון שנה זרם פה מ"מ של מים?!

בקיצר אחרי חפירה ארוכה וממושכת של תמיר המדריך טיולים, עלינו לאוטובוס ונסענו לירושלים, ששם הלכנו על החומות והדרך הייתה בדיוק אותו הדבר... מדרגות, שביל ארוך שמתעקל, מדרגות למטה, שביל ארוך שמתעקל, מדרגות למעלה, שביל ארוך שמתעקל... (אתם יכולים לדמיין לבד את הכיף בללכת חצי שעה ככה...)

אבל לא נורא אח"כ הגענו לאטרקציה שכולם חיכו לה- המערה עם המים... איזה כיף!!! אחרי עוד חפירה ממושכת, על ערמה של אבנים שהיו כביכול בית של דוד, מצד תמיר, נכנסו למערה כזאת די מגניבה שהיה בה מים קפואים, והתגובה הראשונית שלך אחרי שנכנסת למים זה איזה מים קפואים!!!!!!!!!!!!#@$@#@$$%#@, התחלנו ללכת בחושך... עכשיו אתה לא רואה כלום- מגשש את הקירות ומגלה שיש מדרגה- כי זה שלפנייך נפל שם- ממשיך ללכת...

בנתיים הבנים עם הפנסים התרחקו ואנחנו חבורה של בנות נשארנו מאחורה בלי שום אמצעי לראות כלום... אז חלקנו נכנסו לפאניקה ואז עמית רץ עם פנס אלינו, ומשם היינו עם פנס ובכל מקרה הצלחתי להכנס בקיר וכל המרפקים שלי שריטות...(טוב ילדה שנכנסת בתוך משקוף רנדומאלי באמצע היום, תיכנס בקיר של מערה חשוכה... לא?)

יצאנו מהמערה, דניאל אמר לי מה עבר על נתן, נחמד לדעת שחבר שלי מסתיר ממני דבר כזה ואז מתייג את זה כ"דברים קטנים"...

מהמערה המשכנו לכותל ומשם לאכסנייה... על האכסנייה אין לי משו אחד רע להגיד... הייתה טובה מאוד והיה מגניב בה... אח"כ היינו צריכים לרדת לאיזה מופע ונתן התחבא מתחת למיטה של מאשקה בזמן ששכנעתי את חן שכואב לי הראש ואין לי כוח לרדת למטה אז נשארתי עם נתן בחדר ודיברנו על מה שדניאל אמר לי...

אח"כ הבנות הגיעו לחדר אז הלכנו לחדר שלו, ואז הגיעו כל הבנים לשם כי היינו צריכים ללכת כל אחד לחדרים שלו... הבעיה-חן מחוץ לדלת והיא חושבת שאני בחדר שלי ישנה עם כאב ראש מטורף... בקיצר הצלחתי להגיע לחדר שלי ומשם היה כבר משעמם...

יום למחרת נסענו למוזיאון של צה"ל ואז לסקיי פארק... מי שחשב שזה משעשע לשלוח חבורה של ילדים לאמצע שומקום בראשון לציון, בתוך חממה מסחרית, לקשור חבל בין שני עצים ולהגיד זאת אומגה ולשים שני מתנפחים לילדים בני 10- טעה ובגדול! היה עלוב...

וזה היה הטיול שנתי הנחמד שלנו... אבל היה נחמד להיות עם כולם...

~אני נכנסת לכיתה עם מנה חמה ביד~
מאשקה: "קרן, איזה יפה את היום והייתי עושה אותך אם הייתי בקטע של בנות..."
נתן: "קרן, איזה יפה את היום והייתי עושה אותך אם היית מרשה לי..."

~אלמוג מדברת עם נתן בטלפון~

אלמוג:"עזוב קח את נושה... נושה קחי את נושו"

מאשקה: "בחייאת אפשר לחשוב שנתן בהריון"

אני: "מה?!"

מאשקה: "הוא אוכל בשביל שניים"

~המדריך אומר משו, עמית כתגובה אומר משו טיפשי~

אני: "עמית, תשתוק ולך תחפש את המוח שלך בשיח"