כן אז מי ששמע חדשות בזמן האחרון שם לב שהמצב עם הקאסים והגראדים רק מחמיר...

אי אפשר יותר להתעלם מזה, הקסאמים מגיעים גם אלינו, לאשקלון. כל מי שהעמיד פנים, ניסה להתעלם זהו זה נגמר המציאות היא שבקרוב גם אם נרצה וגם אם לא ישמעו באשקלון יותר ויותר אזעקות של "צבע אדום", ולא רק בבתי ספר.

המציאות כמו שאנחנו, מי שגר סביב לאשקלון ובאשקלון, המציאות שלנו עומדת להשתנות. מי שמכיר את המצב, שניסה לברוח, שעבר בצפר, שחיפש מציאות יותר טובה מלהיות בחשש תמידי מלהיות במיגון מבלי לדעת מי יקרה כשתצא החוצה, איזה הרס ישרור שם, בחוץ, אתה יכול להמשיך לברוח לכיוון המרכז.

הממשלה מחליטה להתעלם מהעובדה שעיר שלמה, שקריית לימוד שלמה, שיותר מ10 קיבוצים חיים בטרור תמידי ובפחד מקאסם.

אתמול נהרג סטודנט במכללת "ספיר", וכבודו, שר הבטחון הגיע לקמפוס בשעה מאוחרת (על מנת שלא ישימו לב) כדי לפקוד את מקום ההתרחשות, לא אמר מילה לעיתונאים הצעירים של המכללה, ואת האמת? מה הוא כבר יגיד: מיגנו כיתות? אז מיגנתם ומה אסור להם להיות בחוץ ועדיין יש כיתות ממוגנות, וה'קופי באר' לא ממוגן אז מה לעשות, כן זאת מציאות קשה שגם אם בחרתם להתעלם ולהעלים עין אי אפשר יותר.

ילדים נפצעים, נקטעים להם רגליים, ידיים, ויש כאלה שנהרגים, ילדים בריאים שאין להם, שרק אתמול שיחקו כדורגל בחצר,ושמה לעשות הם לא יכולים לעשות כלום כנגד הקאסמים- יש חצי דקה אם לא פחות של אי וודאות, של ריצה לאזור מוגן, של טרור ומי יגן על הילדים האלה? ההורים? ההורים חיים באותה מציאות כמו הילדים, הם כן מבינים יותר, אבל המצב הוא שהם חיים באותה אי וודאות.

כל פעם שאחותי יוצאת לבצפר, ונופל קאסם, אמא שלי על קוצים. זה מפחיד לראות אותה ככה, הדאגה, הפחד וגם אחותי לא מאוד בסדר עם כל העניין, היא מפחדת ויש לה טראומות אז היא מנסה להסתיר אבל זה לא הולך, כל "צבע אדום" כל קריאה כזאת מקפיצה את כל הבית ספר על הרגליים וישר למקלטים.

הילדים האלה שחיים בשדרות, הילדים שחיים באשקלון, בקריית שמונה, טבריה כל הילדים הקטנים חיים בפחד חיים במציאות שאדם מהמרכז (אפילו אני) לא מצליחה לתאר לעצמי מה זה, מה זה לקום בבוקר ולא לדעת מה יקרה היום. לפני כמה ימים הראו כתבה על ילדה שהייתה עם אחיה במכולת בשדרות שנפל בה קאסם ואחייה נפצע אנושות ביד, והיא הייתה אמיצה, ונשארה איתו כל הזמן והרגיעה אותו, למרות שגם היא הייתה בהיסטריה, וגם היא הייתה בשוק, אבל להבין שהיא - האחות הקטנה טיפלה באחייה הגדול הפצוע זה תמונה שקשה להבין אותה.

אז מתי מישהו שם, שיושב בממשלה יפתח את העיניים וישים לב שמשהו לא עובד? שילדים קטנים חיים במציאות שחורה? שאנשים נהרגים? גם שם וגם פה? מתי מישהו יפתח את העיניים ולא ישתוק, ולא ישקר ויגיד את האמת לאלפי תושבי שדרות, הקיבוצים לתושבי אשקלון, לעובדים, לילדים, לסטודנטים, לכל הנערים והנערות שיושבים בכיתות לא ממוגנות בשער הנגב או בשקמה? לכל ההורים שקיפחו את ילדיהם? לכל הילדים שלא יכולים לשחק בחוץ כדורגל כי הרגל קטועה? לילדים שלא יחוו לעולם ילדות נורמאלית? לנערים שמפסידים מהחיים שלהם בכל שנייה של שחר אדום? להורים שיושבים בבית דואגים, בידיעה שילדיהם מופצצים? מתי מישהו באמת יגיד את האמת וינסה לעשות משהו, כי ביום שזה יקרה אז, רק אז אולי כל תושבי הקיבוצים ושדרות יחוו כמה רגעים של שקט נפשי... ותאמינו לי זה בדיוק מה שהם צריכים.

אני רשמית בת 14!!! *מחיאות כפיים סוערות* (מניאקים! תמחאו למחשב!)

החל מה24.2.2008

אתמול היה יומולדת והיה ממש כיף,

הגעתילכיתה וראיתי את נועה ומירי שניפחו בלונים וגירשו אותי מהכיתה כי הן לא סיימו,

אח"כ נכנסתי והן הביאו לי את הבלונים ונועה הביאה לי מתנה,

פתחתי את המתנה שלה ושל נושיק! והן היו מגניבות...

ובדרך פגשנו את ספיר ואלושקה אז פתחתי את המתנות שלהן,

ומירי החליטה שזה מצחיק לקשור לי בלון לתיק... בדיוק בתחת...

ונועה ומירי החליטו שזה מצחיק להסתובב ברחבי בצפר ולשיר לי

"היום יומולדת היום יומולדת..."

ואז אח"כ הלכנו למחסן וכמעט נסענו לעבוד בפרדס

אבל תודות לנועה אנחנו הלכנו לעבוד בדיר, ותודות למירי שוותרה לי...

ועבדנו עבדנו עבדנו... פגשנו את מיכאל מי"ב שהיה נחמד, ועוד כמה מרושעים מנעל"ה,

הספקתי לדפוק את הראש שלי פעמים (פעם אחת בבטון ופעם אחת במנורה חמה מאוד...)

בסוף לא התחשק לנו ללכת ללמוד אז ביקשנו מיאיר להשאר

הוא לא התנגד... אז נשארנו עד סוף היום... ועבדנו עם הגדיים שהיו ממש חמודים...

ובאמצע נתן ואיליה הלכו להביא את התיקים כולל את התיק טניס השמן שלי...

ואז נתן הביא לי את המתנה שלו והוא היה כזה חמוד ורשם לי מכתב..

ואז המשכנו לעבוד,

אח"כ הוא שחרר אותנו והלכנו להביא הכול מהמשרד של מרטין,

החלטנו לא להכנס לשיעור אנגלית ונפתרנו מהבלונים בדרך המסורתית *בוםבוםבוםבוםבוםבום*

בסוף נסעתי לטניס, כולם אמרו לי מזל טוב וללירז (שגם לה יש)

אח"כ הפסיכולוג חשב שזה מצחיק לשים לי שני שומרים כל פעם שאני מתעצבנת,

אז עכשיו יש לי שתי קרציות שמנסות לעצבן אותי בכוח...

וציון ויגאל ואסי ועוד מישו שאני לא מכירה אמרו לי מזל טוב... ועוד מלא אנשים...

וזה זה בערך היה יומולדת שלי...

נמנמ שכחתי...

מירי יומולדת שמח!

נדיה- יש דברים שלא שואלים את אנדריי כשאנחנו\מירי\אנחנו ומירי באוטו...

נועה? את סקסית בטרוף! ^-^

וכן כן אני הומואית (תודה לנדיה שעזרה לי להגיע למסקנה המטרידה הזאת...)

"ישבתי בכיתה ורק בהיתי. בהיתי ברצפה, בתקרה, בלוח, במחברת, בכל מה שהיה אפשר.

פיזית - הייתי שם, נפשית - לא ממש. הייתי מודאגת\עצובה\מתוסכלת אני כבר לא יודעת מה קרה לי. מילדה שמחה עם חבר, שנהנית מהחיים, ועם יחסים טובים במשפחה נהייתי ילדה עצובה, דיכאונית, בודדה, שחושבת על להעלם מן הולם ובריב תמידי עם ההורים (אימא).

המעבר הזה עשה לי רע. בהתחלה הרגשתי טוב, הכול היה סתם - אשליה, זה נעלם כבר מזמן. לפעמים, אני יושבת בכיתה ורק מסתכלת, אני לא עושה כלום, רק בוהה, חושבת בעיקר על איך להעלם, מי ישים לב שנעלמתי? למי באמת יהיה אכפת?

אני לא במת חשובה למישהו! אולי רק לו, וגם הוא לא מדבר איתי. "הוא לא רוצה לפגוע בי" יופי לו! אבל הוא לא מבין שכל מה שהוא באמת עושה זה לפגוע בי, השתיקה שלו מחרידה את האוזניים, צורבת היא קשה מידי כדי שאוכל לסבול אותה.

הוא רק מסתכל עליי, הוא מסתכל במבט שמימי, במבט חודר, הוא מביט דרכי, אבל המבט הזה משדר לי אהבה. אבל הוא עם מישהי אחרת, מישהי שתעשה הכול כדי שהוא יהיה רק שלה, שישים אליה לב. אבל אני? אני לא אעשה את זה, אני לא ארגיש עצמי אם אעשה זאת.

אז כן הוא אמר-אבל הוא לא עושה! וזה מה שפוגע בי. קשה לי לחיות איתו אבל קשה לחיות בלעדיו. המילים שלו, שכל כך פגעו בי אתמול, היום נשמעות כמילות אהבה. הוא ידע שאפגע אך אעשה זאת כמחווה. כמחווה לאהבתו אליי.

"אני מחבב אותך מאוד" זה מה שאמר לי, ידעתי! פשוט ידעתי! את טיפשה! פשוט טיפשה! תשכחי ממנו. הוא לא שם. בעצם הוא שם אבל לא בשבילך.

הלב שלו שייך לך אך מחשבותיו נודדות לכל הכיוונים, המבט שלו מראה לך אהבה עמוקה, אהבה אינסופית אך הוא לעולם לא יצליב מבטו איתך, המגע שלו מעביר בך את התחושה הכי נעימה אך הוא לא יגע בך יותר, ולא, לא כי הוא לא אוהב אותך אלא כי ימנע מלעשות זאת על מנת להגן עלייך, על תום לבך, על החמימות שלך. הוא מגן עלייך בצורה הכי אבירית והכי רומנטית שהוא יכול, אך הצורה הזאת היא הצורה הכי פוגעת ומכאיבה.

אך הבעיה? הבעיה מתחילה אצלך! באותו רגע שאמר לך את רגשותיו היית צריכה לחשוף את לבך בפניו, להוריד את כל המגננות שהקמת ולחשוף את תחושותייך האמיתיים. את האהבה שלך, את התשוקה, את החשק לנשק את שפתיו. כל אלה היית צריכה לחשוף בפניו אך לא, העדפת לשתוק ולראות את האדם שאת אוהבת, מפנה לך את גבו ומתרחק. העדפת לראות את המבט הזה, המבט נוטף חמלה ואהבה בפעם האחרונה. העדפת לחוש את המגע הזה, המגע שמעביר לך את התחושות הכי טובות, בפעם האחרונה. העדפת לחסום את לבך בפניי האהבה.

העדפת, ואת עדיין מעדיפה. מעדיפה לראות אותו בזרועות אחרת, מעדיפה לראות את מבטו מרחוק, מעדיפה להסתכל עליהם יחדיו מאשר לקחת את הסיכון ולהלחם על האהבה הזאת.

את מעדיפה למות מבפנים, לראות אותו ולשתוק, לראות אותו ולמות מאהבה, לראות אותו אבל לדעת שהוא לעולם לא יהיה שלך. את יודעת שאם תלכי ותגידי לו איך את מרגישה הוא ינטוש הכול בשבילך, הוא יבוא איתך ואתם תהיו ביחד כמו שנועדתם להיות. אך לא את תעדיפי לוותר מאשר לקחת חלק במאבק, מאשר לקום ולהגן על תחושותייך.

את תעדיפי להסתכל בראי כל בוקר ולדעת שהוא לא שלך, שלבו נתון לך אך הוא עצמו שייך לאחרת, הוא שייך לה עד שתיגשי אליו ותגידי לו בדיוק כיצד את מרגישה, אך את לא תעשי זאת, את תראי את האהבה הזאת מתרחקת, את פחדנית"

קטע מהסיפור פשוט אין לי איפה לשמור אותו כי המחשב נדפק קצת והנייר עומד ללכת לאיבוד...

למרות שחלק מזה גם קשור לתחושות שהיו לי באותו רגע, הן נכנסות בדיוק בהתאמה לסיפור...

חחח... לא חייבים להגיב...