אף פעם לא הייתי על צוק, אף פעם לא הייתי על צוק והסתכלתי למטה... לפעמים אני חושבת שלכל פרק בחיים יש צוק. צוק שממנו אתה חייב להחליט לחזור אחורה או לקחת סיכוי ולעשות צניחה חופשית בלי מצנח, לשאת בתוצאות ולקוות שהיה טוב כי משם אין דרך חזרה...
הייתי הרבה פעמים על צוק כזה, והרבה פעמים החלטתי ליפול, אבל רק כי ידעתי שלחזור אחורה זה מיותר, חסר משמעות, בטוח מדי, החלטתי לקחת סיכון ועכשיו, עכשיו למען האמת אני מתחרטת. אני מתחרטת כי הפסדתי הרבה, אם זה זמן עם אחרים, אם זה חברים, אם זה חברות ילדות שנעלמו מן הפרק... הפסדתי...
אבל מצד שני הרווחתי ואני יכולה למנות מיליון ואחת דברים שהרווחתי בהם אבל באמת? באמת הרווחתי? הרווחתי את הטניס, וחברות מופלאות חדשות, ומשפחה טובה וחיים טובים...
אז כן הסתכלתי למטה... [מהצוק המטפורי.. כן?] ובחרתי ללכת משם אבל הרבה פעמים אני מרגישה שזה לא... לא מה שחיפשתי, אז חברות יש לי, הטניס שזה אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם יש לי אבל הפחד, הפחד שרודף אותי שאם לא אגיע לשם, אאכזב כל כך הרבה אנשים זה הלחץ התמידי, הלחץ שאאכזב את עצמי זה יותר מלחיץ מכל דבר אחר.
השאיפה שלי למושלמות לפרפקציוניזם זה המעלה הכי גרועה שלי. אבל זה המעלה שמושכת אותי למעלה. אז איך? איך משלימים אם זה?
אם כל פעם שאעמוד על צוק משהו ימשוך אותי אחורה? כי אני יודעת שזה יקרה... אבל לפעמים כל מה שבא לי לעשות זה להרגע... וליפול... ליפול ולקוות שכשאפול זה לא יכאב, זה לא יציק, זה רק יגרום לי להיות מאושרת כי זה כל מה שאני רוצה אושר!
אז אי פעם הייתם על צוק והסתכלתם למטה?
כינוי:
O.0"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
