חיבוקים עושים נעים כשקר
חיבוקים לא עולים הרבה, אז אל תתקמצן |
 כינוי:
גמני אוהבת חיבוקים בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
להתחיל לפחד?
לא חשבתי שאפחד ללכת ללמוד בקיץ.
ולא, לא כי אלו לימודים. אלא בגלל איש אחד, בודד (תרתי משמע) שעומד בתחנה ממול.
כמעט כל בוקר אני נוסעת עם אמי לתחנת האוטובוס שמקרבת אותי לבית הספר.
אני מגיעה לתחנה ומתיישבת בצילה.
ממול, כמו כל בוקר, יושב אדם שפניו לא מגולחות, שערו פרוע ולא מטופח, גופייתו אדומה ורודה שכבר מזמן הפכה ורודה, מכנסיים קצרים קרועים, וסנדלים שכנראה מצא ברחוב. תמיד כשאני מגיעה לתחנה, הוא מיישר מבט, ישירות אליי. בלי נימוס.
בלי טיפת חוצפה. לרוב, אחרי כמה שניות, הוא נעמד אל מולי, ראשו מושפל אל כיוון הריצפה, אך העיניים מכוונות טוב טוב אליי. תמיד חששתי שמא יחצה את הכביש ויתקרב. תמיד חיפשתי אנשים מסביבי שיגיעו לתחנה, אך לא די רק באמונה. מצד אחד,
רציתי שיהיה לו בית. רציתי שיהיה לו מקום לגור בו, רציתי לעזור לו, אבל כל כך פחדתי ממנו. אני כל כך פוחדת ממנו גם עכשיו.
אני לא נמצאת במקום מגורים שיש בו הרבה הומלסים. אבל בחדרה יש המון. אני תמיד תוהה איך הם מגיעים למצב כזה.
אם הם רק היו רוצים, הם היו חוזרים לחיים נורמליים. אבל משהו שהתפקשש. משהו גדול. בחשיבה שלהם, בעשייה שלהם.
משהו שלא יאפשר להם לחזור לנקודה בה הפסיקו.
האם אני הייתי יכולה להיות הומלסית טובה?
אם אני הייתי מגיעה למצב של הומלסיות באופן טוטאלי, אחרי כמה זמן הייתי מאבדת תקווה לחיים ופשוט מתאבדת.
אני לא מבינה כמה נמוך עוד אפשר להגיע. מה הם מצפים מהחיים? האם זו הנקודה לה הם שאפו כששאלו אותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים? האם נשארה בהם אמונה שהם עוד יחייכו יום אחד? האם נשארה בהם אמונה שלא יצטרכו להתנפל על אנשים ברחוב בתקווה שיתנו להם גרוש או שניים?
אני לא רוצה להיות הומלסית.
אני רוצה להאמין שיש לאן להגיע,
ולא לרחוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
