http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850חיבוקים לא עולים הרבה, אז אל תתקמצןheCopyright 2026 גמני אוהבת חיבוקים. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=12332231<div align="right" dir="rtl">אני שוקלת לפרוש מהגרעין. לא כי זה לא המסלול המושלם לכל בנאדם שרק בוחר בו לעצמו. אלא כי הבנתי שיש לי יותר מידי הסחות דעת. יותר מידי סכסוכים (אם אפשר לקרוא לדברים הענקיים האלה סכסוכים) עם המשפחה שלי, יותר מידי שאלות מרחוק. פחות מידי אני. אבל לפני שאני פורשת, אני צריכה לדעת שיש לי מקום לגור בו. הרי שאצל לב.. זה אפשרי, אבל זה פשוט big no no. אנחנו ביחד פחות מחודשיים, והרי שלחזור אל הדירה של אמא או אל הדירה של אבא, לא יקדם אותי לשומקום. זה ישאיר אותי במקום אפל ולא שליו. כעס. מועקה. הייתי רוצה לא להיות תלוייה כלכלית בהוריי, אבל כל עוד אני במסלול, וכל עוד אעשה צבא.. לא תהיה לי ברירה. הדבר היחידי שהם עושים (כלכלית) זה לשלם לפסיכולוג שלי. אם הם היו עוזרים לי כלכלית, לא הייתי צריכה פסיכולוג. אחח.. האירוניה.</div>Sun, 20 Feb 2011 07:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=12332231http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=12332231http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=12228584<div align="right" dir="rtl">קוראים לי חורף, אני בץ 18 מזכרון יעקוב ואני בגרעין נח"ל בשדה בוקר. עכשיו אני נמצאת בשל"ת (שנה ללא תשלום) שיהיה השנה הראשונה של הגרעין נח"ל. היא דומה לשנת שירות, אבל היא שונה בהרבה תחומים: אני עובדת בקיבוץ שדה בוקר במפעל סרטים דביקים (סלוטייפ) ואני עובדת במשמרות לא נורמליות כשהמשמרת האידאלית היא משמרת בוקר והיא מתחילה ב-4 לפנות בוקר. אני חיה בגרעין עם עוד 23 אנשים חוץ ממני וכולנו גרים בקרוונים. התנאים שם בזבל, האוכל חרא, הקור מקפיא והעשן סיגריות חונק אותך. הכרתי את לב. גר התל-אביב בדירה עם שותף והוא מגניב בדרך שלו. מגדיר את עצמו כצימחוני למרות שהוא אוכל פירות ים (אל תדאגו אני אשנה את זה). והוא מקסים. טוב לו עם איך שאני. בכל פעם שהייתי עם מישהו, ניסו לשנות את מי שאני. אבל הוא לא ככה. הוא פשוט טוב אליי. טוב לי. וזהו. שיהיה לכם יום נעים ומלא בחיבוקים התגעגעתי</div>Fri, 24 Dec 2010 10:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=12228584http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=12228584http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11628347<div align="right" dir="rtl">אני לא יכולה ללכת. יום שישי היום, אין לי איך לנסוע לת"א או לחזור.מסיבת גיוס של חבר טוב. דווקא כשהבר פתוח כל הערב חינם... אני נדפקת בבית.טוב, נדפוק ראש כבר עם חברים בערב פוליטי 'משעשע', כרגיל.</div>Fri, 05 Mar 2010 10:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11628347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11628347http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11580205<div align="right" dir="rtl">כתבתי שיר. לפני שנתיים. מילים פשוטות;להיות לבד, באמצע העולם.להיות לבד, בדיוק כמו כולם.להתבונן בנעשה מסביב.לדבר לעצמך, כי אין איש שיקשיב.לטייל ברחבי העולם,ולא כי בחרת.לרוץ עירום מולם,ולא כי אהבת.בסופו של דבר, אך ורק סבלת.ואתה, האחד עם התקווה,חשבת שמובילים אותך הביתה ברכבת,ושהצפיפות שם היתה בלתי נסבלת.אין אחד שרצה להישאר,רק רצית שזה יסתיים כמה שיותר מהר.נסעת במשך זמן לא מוגדר,לאט ובדוחק הקור לעצמות חדָר.לבסוף לתחנה הסופית הגעת,לא ידעת לאיזה סוג של מקום באת.הובלת לשֵם "חיטוי בלבד",אך לא ידעת שתיכנס לשם לעד.קבוצות של אנשים נכנסו,קבוצות של אנשים יצאו,אך כאשר הצלחת לבין מה קורה,הסיפור שלך נהיה דומהלסיפורם של שישה מליון.</div>Tue, 09 Feb 2010 21:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11580205http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11580205http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11541787<div align="right" dir="rtl">את! למה את!! לכי את!!!את מזעזעת אותי. תפסיקי להתערב לי בחיים.תפסיקי לדבר עליי. תפסיקי לדבר עם אנשים שלי.תפסיקי לדבר בשמי. תפסיקי להתקיים בחיים שלי.תפסיקי לדבר איתי. תפסיקי לבקש ממני.תפסיקי להיות.את.</div>Fri, 22 Jan 2010 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11541787http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11541787http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11389758<div align="right" dir="rtl">כדי להגיע לחיים הבריאים, עמדו בכל הקריטריונים הבאים:1. תקבעו לעצמכם שעות מסודרות לאכול. במידה ולא תעשו זאת, תמצאו את עצמכם אוכלים בכל שעה אפשרית, אפילו בשלוש בלילה, כאשר אתם כלל לא רעבים.יש פירוט בהמשך.2. ארוחת צהריים היא ארוחה משמעותית.בארוחה הזו אתם צריכים לאכול גם פחמימות וגם חלבון מלא. איך עושים זאת?איכלו פחמימות, ובעזרת קטניות הרכיבו חלבון מלא. (פחמימות + קטניות = חלבון מלא).ליד הארוחה אכלו סלט קל. אין לוותר על הארוחה, היא ארוחה מאוד משמעותית.אל תפחיתו מהקלוריות על ידי הסרת ארוחת הצהריים שמלאה בפחמימות!היא הארוחה שמחזיקה אתכם, ואת האנרגיות שלכם למשך היום.ארוחת הצהריים הכרחית להרכב התזונתית שלכם.3. תאכלו לאט!הרבה מאוד פעמים כשאנחנו אוכלים מהר אנחנו לא מרגישים את תחושת השובע.בד"כ תחושת השובע מגיעה עשרים וחמש דקות עד חצי שעה מתחילת הארוחה!במידה ותאכלו מהר, תעמיסו על עצמכם קלוריות מיותרות שהייתם 'חוסכים' אם הייתם אוכלים לאט.4. תשתו מים לפני הארוחה ובזמן הארוחה.הדבר גורם לנו להגיע לתחושת שובע מהירה יותר,לעיתים אנחנו לא מסוגלים להבדיל בין תחושת רעב ותחושת צמא.(הדבר חיוני גם לצורכי 'השקי</div>Sat, 14 Nov 2009 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11389758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11389758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11383985<div align="right" dir="rtl"> שמיניסטית, במגמת תקשורת, מקבלת כלים כדי לתעד סרט דוקומנטרי. בעקבות אילוצים חיברו אותי לצוות שכולל חברת צוות אחת בלבד. כל שאר הצוותים מונים שלושה חברי צוות לשם המינויים הבאים: הבימאי, הצלם והעורך. בצוות שלנו חברת הצוות שחיברו אותי אליה היא הבימאית, ואני נשארתי בתפקיד הצילום בעקבות העובדה שהבימאית לא יכולה להיות גם הצלמת. למען האמת, גם רציתי להיות. לתפקיד העורך התגייסנו שתינו.לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שיש לה רעיון מצטייר בראש ושאין לי הרבה מקום להבעה. הסכמתי, הנושא נראה לי חשוב, ועם הזמן גם אני נסחפתי אל תוך הרעיון המרכזי של הסרט: התמקדות בנושא האדישות של עם ישראל דרך הנושא של גלעד שליט. אל הנושא הזה ניגשנו דרך יו"ר האגודה להחזרת גלעד שליט. חלף שבוע, כתבנו תסריט, סינופסיס, ביחד. רוב הדברים שנאמרו על ידי לא נכתבו. יום שני קבענו להיפגש עם היו"ר בקיבוץ יפעת. קיבלתי ציוד צילומים כדי שאוכל להתאמן. יום לפני הצ</div>Thu, 12 Nov 2009 10:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11383985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11383985http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11329585<div align="right" dir="rtl">לפני מספר ימים נסענו לבקר את סבתי ואת סבי.למען האמת, לא התלהבתי מהנסיעה.עליי לציין שהם גרים בבית קטן, דל תקציבים, ללא מזגן,על השולחן נמצאים בקבוקים קולה של החברה הזולה ביותר,ללא גזים כמובן. הם קונים דברים רק במבצעים.מתלוננים על המחירים כל הזמן.סבא וסבתא עלו לארץ והכירו כאן.סבתא כל חייה עמדה במטבח, וסבא היה עובד נמל.הוא לא עבד הרבה זמן עד שהחלו הכאבים.הרבה כסף הם לא ראו מזה.אכלנו, שבענו, צחקנו.. ולבסוף יצאתי החוצה, לאוויר הקריר.אחרי כמה דקות קראו לכולם להתאסף.כרגיל, מידי שנה, סבא וסבתא מחלקים סכום כמו 200 ש"ח לכל נכד (אנחנו שמונה נכדות).סכום נכבד מאוד יחסית לאנשים שקשה להם לכלכל את עצמם. לא רציתי להיכנס. בסופו של דבר דוד שלי אמר לי שהוא לא היה מתחרט על זה במקומי.נכנסתי. נעמדנו בעיגול, ומעטפות נשלפו החוצה. המעטפה היתה מנופחת, והאמת היא שלא במעט.המעטפות חולקו, ודוד שלי פתח בקריאה: "מכיוון שהיום יום שישי, סבתא לא יכולה לגעת בכסףולכן אני חילקתי את המעטפות, אך המתנה היא ממנה ומסבא. בכל מעטפה יש סכום של חמשת אלפים ש"ח במזומן."פיות נפתחו וכמעט שנפלו על הריצפה. הסתכלתי על דודי, ולא הבנתי מאיפה</div>Mon, 19 Oct 2009 09:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11329585http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11329585http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11303099<div align="right" dir="rtl">ראשית, אני מתנצלת שלא עניתי לכל התגובות. לא יכולתי להתחבר למשתמש שלי. שנית. יש לי הרבה מה לומר ולהוסיף. בבקשה התאזרו בסבלנות. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריצה שוטרים. אבלשוטר אמור להוות דוגמה. הוא אמור לעודד לערכים, ולא לחבל בכל התפתחות שאר האנשים. על המקרה שהשוטרים לא פינו את הזבל, לא התכוונתי שהם לא לקחו את הבקבוקים למחזור. נכון, אני ממחזרת, כי לי זה חשוב. לא אכפת לי (או שכן) שהוא ימחזר או לא. העיקר שלא ישאיר את הזבל פרוס (החפץ החשוד שפוצצו)על גבי המדרכה. אנחנו צריכים לשמור על ארץ ישראל (אם לא מטעמי ביטחון, לפחות איכות הסביבות). מישהו שאל אם לראות שוטר מעשן סיגריה זה כל כך נורא. הרבה מכם הגבתם על כך שהמקרה פשוט, ואני שופטת מהר מידי אנשים. את המשפט הבא, אני מקווה שאף הורה לא ישמע מילדו: "אבא! גם אני רוצה להיות שוטר מעשן כשאני אהיה גדול!" המדים מייצגים לא רק אותו, בתור אדם, אלא אותו, בתור דמות חינוכית. בתור הדמות הכי עליונה שיש.שוטרים הםהשאיפה שלנו ללימודבתור בני אדם. בתור.. דמות הורית. חוקית. לימודית. הרבה אנשים מסתכלים עליו. לא רק מבוגרים. גם ילדים. ילדי</div>Thu, 08 Oct 2009 19:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11303099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11303099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11293411<div align="right" dir="rtl">המדים. השיער האסוף לבנות. החולצה שנכנסת למכנסיים. הזקן מגולח. הנעליים שחורות בלבד. על כל זה מקפידים, ועל דוגמה חינוכית לא? בפוסט הזה (שוב) אצייןשני מקרים שהתרחשו אתמול. נתחיל ממקרה מספר אחד (שהוא בעצם גםמקרה מספר שתיים): אתמול היו הרבה מאוד תיירים במדרחוב שלנו. לצערי, נמצא חפץ חשוד. החנויות התחילו לשאול ולצעוק אם מישהו איבד תיק כחול. לא היה כל עונה. לאחר חצי שעה הגיעה המשטרה. בגלל שהחפץ החשוד נמצא באמצע המדרחוב, הפוסעים ברגל התבקשו להתפנות לכיוון מעלה, או מטה. מקרה מספר אחד: המפנה היה עם סיגריות כל הזמן בפה. ילדים צפו בו. שוטרים אמורים להוות את הדוגמה החינוכית הטובה ביותר. שוטר, בבקשה חכה חמש דקות, כשלא תהיה על מדים. אז לא תייצג את משטרת ישראל, אלא רק את ההתנהגות הלא חינוכית שלך. לאחר שפינו את כולם, החליטו לפוצץ את התיק ולא לקחת סיכון. כל העניין לקח עשרים וחמש דקות. קול פיצוץ. שלוש שניות ומתקרבים לתיק. כל מה שנמצא בו, היא תכולה של תיק רגיל. אחרי דקה פיזרו את כולם. חיכיתי שלוש דקות, לראות מה קורה עם השוטרים, והם פינו ניידות מהמקום. אף שוטר לא נשאר שם כבר אחרי חמש</div>Mon, 05 Oct 2009 07:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (גמני אוהבת חיבוקים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=411850&blogcode=11293411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=411850&blog=11293411