אחרי מאבק ארוך ולא קל במיוחד, אני גאה להכריז כי סופסוף עברתי לשירות קרבי. עשיתי הרבה בשביל המעבר הזה. העליתי פרופיל רפואי, ובשביל זה הייתי צריך להתמודד ואיכשהו להיפטר מהאינסומניה שרודפת אותי מאז 2003, הייתי צריך לשכנע את אמא שלי לחתום לי על אישור מיוחד לבן יחיד... הייתי צריך להילחם בבירוקרטיה הצבאית, שאיכשהו, למרות האינטרס שלהם לקחת אותי, הייתה האויב הכי קשה להבסה... הצלחתי לפספס את מחזור אוג' 2011, אפילו כמעט פספסתי את נוב'! ..אבל בסוף, ממש יום לפני, הצלחתי.
רציתי לעבור לחיל השריון, באמת שרציתי. למרות שכולם כל-כך מזלזלים בו, רציתי להגיע לשם. כי כמעט כל המזלזלים לא מכירים בחשיבות ובכוח של החיל הזה. ורק בתור אחד שעבד עם טנקים ועם יוצאי שריון, יצא לי סופסוף להבין את זה. כמה שהחיל הזה עוצמתי, מקצועי, אלגנטי... ויותר מכל, הכרחי. אבל בסופו של דבר, לא קיבלתי אותו. הפז"ם שלי גבוה מדי, ואי-אפשר לאפס אותו. בסדר, אוקיי. נתנו לי לבחור מקום אחר. אז בחרתי בחיל הרגלים. בחרתי בנח"ל.
כבר כמעט חודש שאני שם, בבא"ח נח"ל. לפני שבוע התחלתי טירונות, אחרי תקופה די חפש"נית של טרום-טירונות. אני טירון שוב, למרות שיש לי פז"ם של שנה ו-4 חודשים, למרות שאני כבר בדרגת סמל, למרות שהמפקדים שלי צעירים ממני במחזור. כל היום "כן המפקד", טרטורים, צעידה בשלשות, עמידה ב-ח', שיעורים... ואני חייב להגיד, זה לא מפריע לי אפילו טיפה. כי סופסוף עשיתי את זה. השגתי את מה שאני רוצה, מה שאני מאמין בו. זה בידיים שלי סופסוף, למרות כל החרא שמסביב. אחרי כמעט חצי שירות, וכנגד כל הסיכויים, הצלחתי לעבור לקרבי. וכל החרא הזה שמסביב לא משנה, כי הרווחתי את הזכות שלי להיות שם, ומצדי שהיחס שאני מקבל יימשך עד 2013. ועם כל התפקיד המעניין שהיה לי, וכל הת"ש שהיה כלול בו, מול לינה באוהלים וצייתנות של טירון, זין על הכל. כי אני סופסוף מרגיש שאני שלם עם משהו שעשיתי, ואני מצליח לחייך, ולצחוק. ואני באמת מבסוט. למרות שאני יוצא הביתה פעמם בשבועיים לשוש במקרה הטוב, זה לא פוגע לי אפילו טיפה במוטיבציה, כי ניצחתי במאבק שלי, ועכשיו הגיע הזמן להנות מהשלל.
אני מרגיש טוב, באמת. הידיעה שעכשיו יש לי את ההזדמנות להגן על המדינה הזאת, במקום לרוץ מסביב ולנסות להציע את עצמי לעזרה כמה שיותר, פשוט מנפחת אותי מגאווה. ואני ייכול להגיד שבניגוד לרוב האנשים, הרווחתי את זה, ואני לא מתכוון לזלזל בזה או לוותר על זה, בכלל. למרות כל החורא, אני הולך לישון עם חיוך. וזה לא משנה איך יענסו לשבור אותנו, אני כבר יודע מה לעשות. ומה שאני לא יודע לעשות, רצוןן והתמדה יחליפו.
כי אני מרגיש טוב עם עצמי עם מנ שעשיתי, וזה היקר.
לילה טוב,
רועי.
נ.ב. איזו עייפות נפלה עליי בשניה שחזרתי הביתה...
[Black Sabbath - Planet Caravan]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: