http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525Birth, Life, Death... It's all the sameheCopyright 2026 Roi C.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/25/05/41/410525/misc/14606756.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13689874<div align="right" dir="rtl">אני יודע שמבצע "עמוד ענן" היה (וגם נגמר) כבר לפני 3 חודשים, אבל... רק לאחרונה אני באמת מבין כמה הוא השפיע עליי. אני באמת חושב שזה היה השבוע הכי ארוך וקשה בחיים שלי, אפילו שלא עשיתי בו כמעט כלום. אני גם חושב שזה היה אחד השבועות הכי חשובים בחיים שלי, אם לא הכי חשוב. מוכנים? 3-4 ו... ...אוקיי, אז אחרי 17 ראשון בפלוגה ותיקה, אנחנו באמצע שיעור חינוך של המ"מ, ו... לא יוצאים מחר הביתה. מה קרה? מלחמה. כל העולם גועש רועש, בחדשות מתחילים דיווחים. הורדנו את מבחוח, מבצע "עמוד ענן" (שם צה"לי סטנדרטי למבצע, קריצה תנ"כית עם משמעות כפולה וכוחנית משהו) יוצא לדרך. מתחילים לעוף על כל הציוד, להפוך את העולם. למצוא בקבוקים לבקבק מדים, לסדר תיקי לואו, דו"ח פערים ברמת האופטיקה/נשק/וואטאבר. שפצורי חירום... הכל קורה כל-כך מהר. כולם מעשנים בקצב, ובסוף, בהיעדר כל פואנטה ממשית בלהישאר על הרגליים ובגמר כל האדרנלין, כולנו קורסים למיטות. 10-12 שעות אחרי זה מעירים אותנו, סידורים אחרונים לפני מלחמה ואז הביתה. "מה, הביתה?" כן, הביתה. עד שיקראו לנו חזרה. איפוסים, סגירת ציוד, תיקונים, הכל. ובארבע בצהריים, אחרי כל זה (א</div>Fri, 01 Mar 2013 02:35:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13689874http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=13689874http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13623807<div align="right" dir="rtl">מדהים איך דבר כזה קטן גורם לי להבין שאני לבד. פתאום אני שואל את עצמי אל מי אני יכול להתקשר אם בא לי לדבר, ואז אני נזכר שאין יותר ממש מישהו כזה. יש לי את הכמה חברים הקרובים שלי, אבל זהו. מעגל מאוד קטן ומצומצם, שמתכווץ יותר ויותר עם כל יום. ואני פתאום מבין, שכל-כך הרבה קשרים איבדתי, סתם ככה.אז הכי נוח לבוא ולהאשים את הצבא. וכן, הוא באמת אשם, יש לזה השפעה אדירה. אני לא בבית כמעט, ואין לי את הזמן, הכוח והמשאבים הנפשיים לטפח ולשמר קשרים. אבל... זה לא רק זה. אני מרגיש שהתבגרתי, השתניתי, העולם השתנה... אני מעז להגיד, בגיל 21 (מרחק כמה ימים ממנו, בכל אופן), שהזדקנתי. אני מרגיש ככה, בכל אופן. איזו היעלמות של מרץ מסוים, משהו שקצת מת שם, בפנים. שילוב של תמימות, שובבות, אידיאליזם, נהנתנות והתנסותיות... משהו נעלם, וזה משפיע. גם בי, גם בעולם שלי.הבעיה בבדידות הזו, היא שהיא כמעט בלתי-הפיכה. אני כבר לא אצליח להגיע לקשרים ענפים ועמוקים כמו שהיו לי בעבר, כי... איבדתי את הזמינות הזו, את הכוח הזה, מזהו שכבר אין בגילאי 20+ משום מה, ומה שהה לי הלך לפח. אני מרגיש כאילו הזדקנתיב-20שנה, ואני לא יודע מה לעשות ע</div>Mon, 07 Jan 2013 10:15:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13623807http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=13623807http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13525587<div align="right" dir="rtl">אני לא יודע למה, אבל אני לא שייך לכאן. אני אדם נפרד, משהו אחר, stand alone, לא חלק מכל הדבר הזה שנקרא אנושיות. אני מרגיש כמו אותו תיכוניסט מפגר וחסר ניסיון שאני כותב את זה, אבל זו המציאות. ולא משנה כמה אני מנסה ומשתלב, אני פשוט לא חלק מכל זה. לא חושב אותו דבר, לא מתנהג אותו דבר, אלא משהו אחר, לא דומה בכלל לאף בנאדם אחר. לא ברמה הנורמלית והבריאה של אדם ייחודי ובעל דעה, אלא משהו אחר, שונה לגמרי, שגוי ומעוות ולא כל-כך אנושי.אני משחק יפה עם אחרים (למרות שבגלל המוזרות שלי תאקלים מסוימים הם בלתי-נמנעים, אבל לא משהו רציני), אבל הכל בעצם סינתטי, מזויף, משחק מוזר שאני משחק עם העולם בשביל לא להיות אפילו מוזר יותר. ואני מוקף אנשים, 24 שעות ביממה, לפחות 17 יום מתוך 21 (קרבי בכל זאת), ויש לי חברים ואנשים אוהבים אותי, אבל אני כל-כך אחר, כל-כך שנה מהכל, וגם... כל-כך לבד.מה שכואב לי זה שאני סופסוף עשה מה שאני רוצה (מחר אני מסיים מסלול לוחם חי״ר, אחרי שנתיים ו-3 חודשים בצבא) בחיים, ואני עדיין מרגיש כל-כך חלול, כל-כך ריק. ואני עדיין אומר תודה כל בוקר על ההזדמנותשניתנה לי לעשות מה שאני רוצה, אבל אני עדיי</div>Fri, 26 Oct 2012 00:33:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13525587http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=13525587http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13138534<div align="right" dir="rtl">הקטע היפה בחיים הוא שהם קשים. אין מה לעשות, לא משנה מה נעשה ואיך נחיה, אנחנו ניתקל באין-ספור קשיים, חלקם כמעט בלתי-מורגשים, וחלקם ישבו לנו חזק-חזק על הנשמה, ויעיקו עלינו בכל צעד שנעשה וכל נשימה שניקח. הם תמיד יעכבו אותנו, יכבידו עלינו, יגרמו לנו לרצות להפסיק, לוותר, לסיים כבר עם הכל, את הכל. אז איך קיבינימאט אני יכול להגיד שזה "הקטע היפה בחיים"?! ...אבל זה בכל זאת ככה. למה? כי קשיים הם לא מכשולים, וזה מה שרוב האנשים לא מבינים (או יותר נכון, בוחרים להתעלם ממנו). מה שהם כן זה אתגרים. וברגע שאתה מבין שכל דבר בחיים הוא אתגר, כיף יותר לעשות אותו, כי במקום לזרום בשעמום דרך כל דבר שאתה עושה, אתה צריך להתאמץ ולהשקיע ולתת כדי להמשיך הלאה, ואז אתה באמת עושה משהו. מתעמק בו, מבין אותו, ואפילו נלחם בו. אבל העיקר לנצח בסוף, כי שום דבר לא יכול על מי שרוצה מספיק, ו"הכל בראש" זה לא רק ביטוי. אם זה להילחם בחוסר-היכולת של הגוף שלך להתמודד עם הדרישות הפיזית ממנו, או להגיד משהו כבד ומשמעותי למישהו, או לחיות עם עצמך למרות שזה אומר שאתה צריך להיאבק בעצמך כל החיים. פשוט מאוד צריך להפסיק לחשוב "כמה קשה" ולח</div>Fri, 23 Mar 2012 03:43:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13138534http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=13138534http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13051626<div align="right" dir="rtl">לא משנה מה יהיה, השדים שלי תמיד ישיגו אותי. לא משנה כמה אני אנסה לברוח מהם, לנצח אותם, להתעלם מהם, לעקוף אותם לגמרי... הם תמיד יתפסו אותי בסוף. איפשהו, כל פעם שאני מצליח לברוח מהם, אני ספק-חושב ספק-מקווה שזה לתמיד, אבל צריך להיות טיפש בשביל באמת להאמין בזה. ואני יודע את זה. הכי זין זה מה שהולך עכשיו למשל, שהם תופסים אותי אחרי שהצלחתי לנצח אותם, ואז לברוח ממש-ממש רחוק. כי אמנם הם תמיד שם איפשהו, ברקע, במאחורה של הראש, אבל... הפעם הם כבר שתקו, ולהרבה זמן. אבל לאחרונה, הם חזרו, והם לא היו חזקים ככה מאז שהם כמעט לקחו אותי איתם חזרה, לפני הרבה זמן. והבעיה היא, ששוב, כמו אז, אני עוד שניה נותן להם את היד, כי משום מה זה נראה לי נכון. ...העניין הוא, שאני רוצה לנצח את השדים האלה... מה זה רוצה, חייב! ...אבל הם פשוט לא מרפים. במידה מסוימת, משהו מהם אפילו נהפך לחלק ממני, משהו שנתקע בי לנצח, גם אחרי שהם באמת יילכו ורק אני אשאר. וזה כל-כך מבאס, כי בלעדיהם הכל היה נראה אחרת, והיה יכול להיות לי טוב. בטוח. לילה טוב ושבוע טוב לכולם, רועי. נ.ב.: קיבלתי מאג. באמת שאני נורא מבסוט מזה.</div>Sat, 11 Feb 2012 22:41:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=13051626http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=13051626http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12940687<div align="right" dir="rtl">אחרי מאבק ארוך ולא קל במיוחד, אני גאה להכריז כי סופסוף עברתי לשירות קרבי. עשיתי הרבה בשביל המעבר הזה. העליתי פרופיל רפואי, ובשביל זה הייתי צריך להתמודד ואיכשהו להיפטר מהאינסומניה שרודפת אותי מאז 2003, הייתי צריך לשכנע את אמא שלי לחתום לי על אישור מיוחד לבן יחיד... הייתי צריך להילחם בבירוקרטיה הצבאית, שאיכשהו, למרות האינטרס שלהם לקחת אותי, הייתה האויב הכי קשה להבסה... הצלחתי לפספס את מחזור אוג' 2011, אפילו כמעט פספסתי את נוב'! ..אבל בסוף, ממש יום לפני, הצלחתי. רציתי לעבור לחיל השריון, באמת שרציתי. למרות שכולם כל-כך מזלזלים בו, רציתי להגיע לשם. כי כמעט כל המזלזלים לא מכירים בחשיבות ובכוח של החיל הזה. ורק בתור אחד שעבד עם טנקים ועם יוצאי שריון, יצא לי סופסוף להבין את זה. כמה שהחיל הזה עוצמתי, מקצועי, אלגנטי... ויותר מכל, הכרחי. אבל בסופו של דבר, לא קיבלתי אותו. הפז"ם שלי גבוה מדי, ואי-אפשר לאפס אותו. בסדר, אוקיי. נתנו לי לבחור מקום אחר. אז בחרתי בחיל הרגלים. בחרתי בנח"ל. כבר כמעט חודש שאני שם, בבא"ח נח"ל. לפני שבוע התחלתי טירונות, אחרי תקופה די חפש"נית של טרום-טירונות. אני טירון שוב</div>Sat, 17 Dec 2011 04:05:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12940687http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=12940687http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12881371<div align="right" dir="rtl">אלוהים יודע למה אני חוזר לפה בכל פעם. אבל עובדה שזה בכל זאת קורה. כל-פעם אני בטוח שהמקום הזה מת לגמרי, אבל... אני פשוט לא יכול להתבטא בכל מקום אחר. אז שאני צריך להוציא דברים החוצה, אני חוזר לפה, כי אין לי ברירה. ואני לא יכול להגיד שאני מחיה את המקום הזה, אבל... אני גם לא נותן לו באמת למות. עברתי קצת על דברים ישנים שכתבתי. השתניתי המון בשנה וקצת הזו, מאז שהתגייסתי. התבגרתי מאוד, וזה לאו דווקא דבר חיובי. יותר עצור, כבר לא מחפש לכבוש את העולם. כבר לא ילד. אבל ממש לא חסר מוטיבציה. אני חושב שהלהט שלי לעשות דברים עכשיו וברגע זה במקום לתכנן תכניות זה משהו חדש לחלוטין, שלא יצא לי להכיר עד היום. הרגעים האלה של ממש לקום ולעשות, לקחת בידיים, להזיז דברים... אני מודה שבמידה מסוימת אני עדיין לא רגיל לזה ב-100%, אבל הייתי רגיל להיות עצלן, וזה פשוט עבר לי. אף-פעם לא היה לי ממש להט במה שעשיתי, בשום דבר. לא הרגשתי אחריות, או השפעה, או שיש הבדל כלשהו. פתאום... אני מרגיש שמשהו דוחף אותי, ולאט לאט אני רואה איך זה זולג לכל תחומי החיים, ואני כבר לא ממש עצלן. מזה אני רק רוצה ללמוד, כי זה עושה לי רק טוב. </div>Sat, 19 Nov 2011 00:24:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12881371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=12881371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12870795<div align="right" dir="rtl">דווקא לך אני לא יודע איך להתחיל לכתוב דבר כזה. דווקא לך, שאתה היית יותר חשוב לי מכל שאר האנשים שאיבדתי, ואני כבר לא יודע מה להגיד או איך להגיד, בטח שלא במקום הזה פה, שכבר מזמן איבדתי בו אמון. אבל זה מגיע לך, באמת שזה מגיע לך. אז אני אנסה. מאיפה להתחיל? עברו כמעט 12 שעות מאז שקיבלתי את ההודעה, אבל אני לא ממש מצליח לעכל את זה שעזבת. כן, אמנם בשלוש השנים האחרונות לא ממש היית איתנו, אבל... אני פשוט לא קולט את זה. היה משהו כל-כך חזק בנוכחות שלך, אפילו שהיית בשקט (בעיקר שהיית בשקט), שפשוט אני לא מצליח להבין את זה שאתה לא פה יותר. משהו במבט שלך, עם העיניים הכל-כך כחולות האלה, שפשוט אי-אפשר להתעלם ממנו. אבל זהו, עזבת אותנו. וזה כואב לי לחשוב על זה, אבל אני לא אראה אותך יותר. ורק עכשיו אני לאט לאט מתחיל להבין את זה. אפשר להגיד עליך הרבה דברים. מהרבה בחינות, היית גבר מהסוג הישן. מופנם, מאוד פרקטי, שמרני, טיפה קשוח. אבל גם היית מאוד עדין ומאוד דואג, ואף-פעם לא חסכת באהבה שלך. תמיד היית מנסה ללמד אותי דברים, להסביר לי... תמיד הייתי מקשיב, גם כשזה היה נמשך שעות. זה פשוט היה מעניין מדי</div>Sun, 13 Nov 2011 23:23:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12870795http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=12870795http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12805208<div align="right" dir="rtl">אוטוטו בוקר. אני אוהב את השעות האלו, וכבר שכחתי איך הן מרגישות. עברה בערך חצי שנה מאז שבאורח די פלאי מאז שנעלמה לי בעיית השינה שהציקהלי ("הציקה"? באמת?)כמעט עשור, ומאז לא יצא לי להעביר לילה לבן סתם ככה, לבד לגמרי. התחילה עוד פעם התקופה הזו, בין חורף לסתיו, שקצת מדכאת אותי תמיד. למה? אני לא באמת יודע. אולי זה מזג האוויר, אולי זה כי מחשיך כל-כך מוקדם, אולי סתם יש לי הפרעה מוזרה בשעון הביולוגי שגורמת לזה. הכל שוב מרגיש חלול, כמו שקורה לי כל כמה זמן. אני מרגיש שוב מנותק מכל מי ומה שמסביבי, ואני לא נהנה ממש. אבל זה בא והולך כל כמה זמן, אז אני כבר יודע לחיות עם זה. אולי זה בכלל כי ראיתי את "פייט קלאב" שוב. עדיין הסרט הכי טוב בעולם, אגב. גם הכי נכון. אני שונא את המסיכה שלי, בעיקר כי היא ההפך ממני. הבעיה היא שאני בכלל לא כזה רגשן גדול, דרמטי או... תיאטרלי במיוחד. אני אמנם לא אפת'י ואדישעד כדי כך, אבלהעניין הוא שיותר נוח ללבוש את המסיכה הזו, כי אחרת די קשה לי ליצור תקשורת אמיתית עם אנשים. הבעיה היא שגם ככה היא לא ממש אמיתית, אבל... ככה זה עובד כנראה. הבעיה היא שהמסיכה הזו מתחילה להידבק לי</div>Sat, 15 Oct 2011 04:19:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12805208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=12805208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12647412<div align="right" dir="rtl">מוזר לי, שפתאום, אחרי כל-כך הרבה זמן, אני מרגיש תקווה. סוג של אור כזה, שנמצא רחוק-רחוק ממני, אבל אני רואה אותו, ואני כל-כך רוצה להגיע אליו, אז אני פשוט ממשיך לרוץ לעברו, כל הזמן. וזה אפילו לא משהו זמני, כמו בדרך-כלל. אני באמת מרגיש תקווה. אני באמת מאמין הפעם, אני באמת רוצה את זה. אז אחרי תהליך לא כל-כך פשוט, שכלל את השכנוע של אמא שלי לחתום לי על ויתור, העלאת הפרופיל הרפואי שלימ-64 ל-97 (בעיקר בזכות העובדה שהאינסומניה שסבלתי [נהניתי?] ממנה שנים... נעלמה [לעובדה שאני צריך לקום כליום ברבע ל-6בבוקר כדי לעבוד עבודה פיזית בטח יש השפעה על זה]) ושכנוע המפקדים ביחידה שלי, אני עתיד לעבור שיבוץ מחדש בצבא, בתור חייל קרבי. שום דבר אמנם לא סופי, והכל תלוי בהחלטה של מז"י, אבל אם הכל ימשיך ללכת כשורה, בנוב' 11' אני אמור להתחיל מסלול לוחם, בתקווה שבשיזפון, בית-הספר לשריון. יש הרבה סיבות שבגינן אני מעוניין להיות חייל קרבי, באמת שלא חסרות. חלקן מאוד אלטרואיסטיות, כמו האהבה שלי למדינה והרצון להגן עליה. חלקן יותר אגואיסטיות, כמו הרצון להוכיח לעצמי שאני יכול. העניין הוא, שאני באמת רוצה את זה. על כל הק</div>Wed, 27 Jul 2011 21:03:00 +0200cohenry@netvision.net.il (Roi C.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=410525&blogcode=12647412http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=410525&blog=12647412