אלוהים יודע למה אני חוזר לפה בכל פעם. אבל עובדה שזה בכל זאת קורה. כל-פעם אני בטוח שהמקום הזה מת לגמרי, אבל... אני פשוט לא יכול להתבטא בכל מקום אחר. אז שאני צריך להוציא דברים החוצה, אני חוזר לפה, כי אין לי ברירה. ואני לא יכול להגיד שאני מחיה את המקום הזה, אבל... אני גם לא נותן לו באמת למות.
עברתי קצת על דברים ישנים שכתבתי. השתניתי המון בשנה וקצת הזו, מאז שהתגייסתי. התבגרתי מאוד, וזה לאו דווקא דבר חיובי. יותר עצור, כבר לא מחפש לכבוש את העולם. כבר לא ילד. אבל ממש לא חסר מוטיבציה. אני חושב שהלהט שלי לעשות דברים עכשיו וברגע זה במקום לתכנן תכניות זה משהו חדש לחלוטין, שלא יצא לי להכיר עד היום. הרגעים האלה של ממש לקום ולעשות, לקחת בידיים, להזיז דברים... אני מודה שבמידה מסוימת אני עדיין לא רגיל לזה ב-100%, אבל הייתי רגיל להיות עצלן, וזה פשוט עבר לי. אף-פעם לא היה לי ממש להט במה שעשיתי, בשום דבר. לא הרגשתי אחריות, או השפעה, או שיש הבדל כלשהו. פתאום... אני מרגיש שמשהו דוחף אותי, ולאט לאט אני רואה איך זה זולג לכל תחומי החיים, ואני כבר לא ממש עצלן. מזה אני רק רוצה ללמוד, כי זה עושה לי רק טוב.
...אבל אני כבר לא ילד, ואני מרגיש את זה. אני עובר לפעמים ליד ילדים, ו... "ילדים", אני מדבר פה על תיכוניסטים שקטנים ממני בשנה וחצי, שנתיים. אבל אני עובר לידם, ואני פשוט לא מרגיש שייכות, הזדהות, קשר, משהו... הם מדברים ומתנהגים בצורה שאני לא מבין, וזה כל-כך מוזר, כי לפני שעה ורבע הייתי כמוהם. אני רואה כל-מיני פריקים, מהסוג שהייתי מסתובב איתם לפני שנתיים-שלוש, ונגעל ממש מכל הצומי המיותר הזה שהם מושכים, כל ההתנהגות המוגזמת שלהם... ואני פשוט לא מבין איך הייתי חלק מזה, זה פשוט לא נראה לי כמוני. ואני מבין שזה לא אני יותר. לא לשתות בגינות, לא להתלבש ולהתנהג כמו איזה סטריאוטיפ, לא לעשות כל מה שבא לי. ואיפשהו זה לא כל-כך חסר לי, אבל לפעמים, שאני מסתכל על עצמי, איך שאני לבוש, איך שאני מתנהג, פתאום כל-כך בוגר ומאופק ואחראי, אני מבין שמשהו בכל-זאת קצת חסר.
אני קצת יותר לבד בשנה וקצת הזו, וזה טוב דווקא. עם חלק ניתק הקשר כי נגמר התיכון ולא רואים אותם יותר. עם חלק נחלש או ניתק כי הצבא לא מאפשר. מחלק סתם לא אכפת. קשרים חדשים ומהותיים אני כמעט ולא יוצר. האנשים החדשים בחיים שלי קצת פחות חשובים לי, אין מה לעשות. והם דווקא מאוד אוהבים אותי, אבל קיבלתי הזדמנות לאפשר לעצמי להיות קצת יותר לבד, ואני לא יכול לוותר עליה. אני מפחד שבסוף אני אהיה לבד מדי, אולי לגמרי, בגלל הקטע הזה שלי. אבל אולי זה לא יקרה.
עוד תשעה ימים (כבר שמונה בעצם) אני עובר לקרבי, אם שבוע הבא השיחה תעבור כמו שצריך. לחיל השריון. כרגע אני לא מצליח לייצר את ההתלהבות הזו משום מה (שבוע ארוך ומתיש לנפש, כנראה), אבל קשה לי לתאר כמה אני רוצה את זה, כי... יש לי את הכל הסיבות שבעולם, זה בסדר. מעניין אותי מה אני אכתוב פה עוד שנה, או שנה וקצת, אחרי שאני אושפע ממה שהולך שם. זה יהיה מעניין לקרוא את הפוסט הנוכחי, ואת הפוסט ההוא, שאני אכתוב אז, ולהשוות. אולי אני אהיה אדם שונה לגמרי. אבל לא באמת, כי בפנים, אני תמיד אותו דבר. כולנו ככה.
לילה טוב,
רועי.
[Pink Floyd - Shine on You Crazy Diamond (pts. I-V)]
נ.ב.: היום שנתיים בלעדיך. רק השבוע קלטתי שבעצם אף-פעם לא באמת עיכלתי עד הסוף את זה שאתה לא פה. אחרי שנתיים.
נ.ב.2: רק שיגמר כבר הנובמבר הזה. אני לא טיפוס של אמונות טפלות, אבל מדי שנה, רק מזל רע הוא עושה לי. אמונות טפלות או לא, עם המציאות קשה לי להתווכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: