אוטוטו בוקר. אני אוהב את השעות האלו, וכבר שכחתי איך הן מרגישות. עברה בערך חצי שנה מאז שבאורח די פלאי מאז שנעלמה לי בעיית השינה שהציקה לי ("הציקה"? באמת?) כמעט עשור, ומאז לא יצא לי להעביר לילה לבן סתם ככה, לבד לגמרי.
התחילה עוד פעם התקופה הזו, בין חורף לסתיו, שקצת מדכאת אותי תמיד. למה? אני לא באמת יודע. אולי זה מזג האוויר, אולי זה כי מחשיך כל-כך מוקדם, אולי סתם יש לי הפרעה מוזרה בשעון הביולוגי שגורמת לזה. הכל שוב מרגיש חלול, כמו שקורה לי כל כמה זמן. אני מרגיש שוב מנותק מכל מי ומה שמסביבי, ואני לא נהנה ממש. אבל זה בא והולך כל כמה זמן, אז אני כבר יודע לחיות עם זה. אולי זה בכלל כי ראיתי את "פייט קלאב" שוב. עדיין הסרט הכי טוב בעולם, אגב. גם הכי נכון.
אני שונא את המסיכה שלי, בעיקר כי היא ההפך ממני. הבעיה היא שאני בכלל לא כזה רגשן גדול, דרמטי או... תיאטרלי במיוחד. אני אמנם לא אפת'י ואדיש עד כדי כך, אבל העניין הוא שיותר נוח ללבוש את המסיכה הזו, כי אחרת די קשה לי ליצור תקשורת אמיתית עם אנשים. הבעיה היא שגם ככה היא לא ממש אמיתית, אבל... ככה זה עובד כנראה. הבעיה היא שהמסיכה הזו מתחילה להידבק לי לעור, ונהיה קשה יותר ויותר להוריד אותה, במיוחד שאני רוצה להיות אני ליד אנשים שאני מרגיש נוח לידם. ואני מרגיש אותה צורבת על העור, אבל היא לא יורדת. וזה מרגיז אותי.
המטרה שלי כל הזמן באופק. העניין הוא שבה אני באמת מאמין, אחד הדברים היחידים שאני עוד מאמין בו בחיים שלי. לפחות עכשיו. הקטע שהכי מוצא חן בעיניי בכל הסיפור הזה הוא שאני ממשיך לרצות להגיע ליעד, וזה רק מתחזק עם הזמן. בינתיים, אני ממשיך להילחם למען המטרה, וגם ממשיך לעשות ויתורים למענה, אבל זה בסדר, כי אני אגיע לשם בסוף, כי אני חייב, כי אני רוצה. כי עד שיש לי מטרה שאני רוצה ואני מוכן להילחם בשבילה, אני לא רוצה לוותר. וברגע שאני אשיג אותה, אני פשוט אמשיך להתקדם הלאה, עם המטרות שההגשמה שלה תביא. והעניין הוא, שאני כל הזמן חושב על הנושא הזה, והכל מרגיש לי כל-כך נכון, יותר מכל דבר אחר בחיים. אולי אלו כל המאבקים והויתורים שלי למען המטרה שמעצימים את ההרגשה הזו, הנכונה. אבל זה גם הרבה מעבר לזה.
אני לא חושב שיש לי עוד מה להגיד. אולי רק כמה מילים בעניין גלעד שליט. אני רק יכול להגיד שאני באמת לא יודע אם העסקה הזו כל-כך טובה, ואם ההשלכות לא יהיו הרות אסון לחלוטין, אבל היי, זה כבר לא משנה, העסקה כבר אושרה. אני מאחל לו רק טוב בחיים, כי מישהו חייב לו כמות יפה של קארמה אחרי חמש השנים האלה, ככה בשביל האיזון, ואם אפשר עוד קצת, כי מגיע לו. רק שיעבור בשלום...
לילה טוב כנראה, או שבוקר?
רועי.
נ.ב. אני אוהב את החדש של אופת', אבל אני חושב שאסור להם לוותר על הפן הכבד של המוזיקה שלהם. אפילו שהאלבום האהוב עליי שלהם היה "Damnation".
נ.ב.2 המקום הזה עוד קיים? באמת? וואו.
[Opeth - Marrow of the Earth]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: