לא משנה מה יהיה, השדים שלי תמיד ישיגו אותי. לא משנה כמה אני אנסה לברוח מהם, לנצח אותם, להתעלם מהם, לעקוף אותם לגמרי... הם תמיד יתפסו אותי בסוף. איפשהו, כל פעם שאני מצליח לברוח מהם, אני ספק-חושב ספק-מקווה שזה לתמיד, אבל צריך להיות טיפש בשביל באמת להאמין בזה. ואני יודע את זה.
הכי זין זה מה שהולך עכשיו למשל, שהם תופסים אותי אחרי שהצלחתי לנצח אותם, ואז לברוח ממש-ממש רחוק. כי אמנם הם תמיד שם איפשהו, ברקע, במאחורה של הראש, אבל... הפעם הם כבר שתקו, ולהרבה זמן. אבל לאחרונה, הם חזרו, והם לא היו חזקים ככה מאז שהם כמעט לקחו אותי איתם חזרה, לפני הרבה זמן. והבעיה היא, ששוב, כמו אז, אני עוד שניה נותן להם את היד, כי משום מה זה נראה לי נכון.
...העניין הוא, שאני רוצה לנצח את השדים האלה... מה זה רוצה, חייב! ...אבל הם פשוט לא מרפים. במידה מסוימת, משהו מהם אפילו נהפך לחלק ממני, משהו שנתקע בי לנצח, גם אחרי שהם באמת יילכו ורק אני אשאר. וזה כל-כך מבאס, כי בלעדיהם הכל היה נראה אחרת, והיה יכול להיות לי טוב. בטוח.
לילה טוב ושבוע טוב לכולם,
רועי.
נ.ב.: קיבלתי מאג. באמת שאני נורא מבסוט מזה. כנראה שאני החייל היחידי שמבסוט מכזה דבר.
[The Cranberries - Zombie]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: