לא באמת..אל תרגישו רע! אני אשב לי כאן ואמות בשקט.
אמות לבד..
בלי אף אחד..
באמת שאין לי שום בעיה למות.
בכלל לא. בעצם? אני אפילו מעדיפה למות,
אתם גם ככה הורגים אותי.
ולי? לי כבר אין כוח.
באמת גבירותי ורבותי, נשברתי.
מבחנים, עבודות, בחנים, צעקות, רטינות..מספיק!
אין לי כוח לשמוע אנשים יותר ואני כל כך עייפה שנרדמתי בהסעה!
לא, לא, לא, אני חושבת שלא הבנתם, נרדמתי בהסעה!
לא נרדמים בהסעה! זה חוק לא כתוב אבל הוא בהחלט חרוט על המושבים..
אנשים יכולים לראות אותך ישן ולהתחיל להביע עליך את דעתם החופשית!! (לא שהם לא עושים לי את זה באופן רגיל-אבל בצורה כזאת אני לא יכולה לתקוע בהם לפחות מבט מושפל..)
וזה נורא מסובך להירדם בהסעה כי צריך להתעורר כל תחנה לוודא שעוד לא הגעת, וזה קשה.
בקיצור, נפשי הפסיכו-דידקטית העדינה סערה היום נוכח העובדה שנרדמתי כך בלי בושה בהסעה!
רכזת השכבה:"למה את לא עושה חזרות?"
אני: "כי אני לא באה לטקס.."
רכזת: "למה את לא באה לטקס "להיות אזרח-קבלת תעודות זהות"?"
אני: "כי אני לא מקבלת תעודת זהות.."
רכזת: "מה זה קשור בכלל?! מה בשביל זה לא באים לטקס?!"
~שתיקה~
שלכם, זאת שנרדמת בהסעות, מבריזה מטקסים ולא קולטת את הצעדים-לעולם! ,
אני.