מה שיש לאיש שלג להגיד..

אז זהו. חזרתי מהמחנה קיץ. היה מדהים, מצחיק, חם ו..מקום שלישי כללי!!! (למי שלא יודע "כללי" זה הפרס החשוב ביותר במחנה והשבט שלי עוד אף פעם לא זכה בו..בקיצור? עשינו היסטוריה!)

ולמרות כל זה יש כמה יתרונות בבית..הנה כמה:

# כרית, מזרון ושמיכה הן לא סימן לפינוק יתר.

# מזרון לא שווה לבית גידול לפשפשים.

# אין שום אבן ולו הקטנה ביותר מתחת לגב.

# אין שום הגבלה של מקום במיטה לעומת השק"ש הצר והמחניק.

# אם אני רוצה אפשר לא להתכסות בלי לפחד מעקרבים רעבים.

# חם? מדליקים מזגן ולא מתפללים לשמש.

# יותר מידי אור? מכבים אותו-השמש כלל לא אחראית.

# ארוחת ערב היא כשרעבים ולא כשהאקונומיה חילקה את המצרכים.

# הירקות לא חייבים להיות רקובים.

# קמים כשגומרים לישון ולא ב-6 וחצי כי יש מסדר.

# ההתארגנות בבוקר לא כוללת קיפול שק שינה וניעור הנעליים מחיות כאלו ואחרות שבילו בהן את הלילה.

# אפשר לשבת על האסלה.

# לא צריך מטהר אוויר כי הריח הוא נורמלי מהתחלה.

# אם תציץ לאסלה בבית לא תדע מיד מי במחזור ולמי יש דיזינטריה.

# יש אפשרות להוריד את המים.

# לא צריך לוודא 1000 פעם שמי שלפניך בשמירה יודע בדיוק איפה אתה ישן.

# האזעקה בבית לא "דופקת שמירה".

# לא צריך מנה שנייה כי כבר במנה הראשונה קיבלת מספיק אוכל.

# בשביל לצחצח שיניים ולשטוף ידיים לא צריך ללכת חצי קילומטר אלא 3 צעדים.

# מתקלחים לבד ובאמת מתנקים.

# לא צריך להתלבש בתוך מגבת אחרי המקלחת כש-30 אתיופיות צופות בך במבט רצחני.

# לא הולכים עם 30,000 שקיות למקלחת ולא חולקים את הברז עם אף אחת.

# לא משחקים תופסת עם הצרעות ולא מחבואים עם העקרבים.

# להיות בחדר עם מזגן זה לא אמר שנכנסת בטעות למקרר.

# אי אפשר להיכנס למקפיא או למקרר גם אם רוצים.

# מיטת שדה לא מקבילה למלון 5 כוכבים.

# והכובע לא חייב להיות מחובר לראש מ-6 וחצי בבוקר עד 8 בערב.

אז באמת טוב להיות בבית ומשמח לחזור אבל פתאום הבנתי שהאנשים האלו שלא החשבתי לחברים כאלו טובים, טוב אני הולכת להתגעגע אליהם! השכב"ג שלי השבט שלי כל אלו אנשים שבאמת ארגיש בחסרונם וזה אפילו מבלי להזכיר את האנשים שמראש ידעתי שארגיש בחסרונם..

אתם קולטים בכלל? אני לא. ממש לא. אני נפרדת, אני מתחבקת, אני כותבת מכתבים, מקבלת כאלו, אני עושה הכל לפי הספר, אבל אני בכלל לא קולטת שה קורה. בכלל לא מעכלת. מבחינתי אני נוסעת לחופשה של איזה חודש וכולם סתם עושים מזה עיניין..

אני אפילו לא מצליחה לתאר את החיים שלי כל כך שונים ממה שאני מכירה עכשיו.

זה לא נתפס בכלל.

ואני לא בוכה. אני רוצה לבכות, אני רוצה להראות לכל האנשים האלו שאני אוהבת שזה כן משנה לי ושהם כן חשובים ושאני אתגעגע..באמת.

אבל אני פשוט לא תופסת שזה קורה..אז מה יש לבכות? איך יצאו דמעות, איך הכל יראה משמעותי..אמיתי, אם אני בכלל לא מבינה שזה קורה?

אני לא רוצה לחשוב שהחיבוק עכשיו הוא החיבוק שלי לשנה הקרובה..אני לא יכולה לתפוס בכלל  לא להרגיש את כל האנשים האלו שאני כל כך אוהבת לכל כך הרבה זמן! מי בכלל יכול לדמיין את החיים שלו בלי כל מה שעשה אותם לחיים? משפחה, חברים, אפילו סתם אנשים שהכרתי ורק העובדה שיכולתי להחשיב אותם לחלק ולו הקטן ביותר מהחיים שלי..מה אני אעשה בלעדיהם?

כל מי שאני מכירה, כל מישאני אוהבת, איך אפשר להסתדר בלי כל זה? זה נהיה ברור מאליו..הכל נהיה כל כך ברור מאילו ועכשיו פתאום שום דבר לא ברור. זה לא ברור שאני אדע איך להגיד, או מה להגיד. זה לא ברור שיהיו לי אנשים מדהימים כמו פה שאוכל להחשיב כחברים שלי. זה לא ברור שאוכל לראות את המשפחה כל שבוע בארוחת שישי כמו תמיד.

כלום לא ברור.

אני לא ברורה.

וזה מפחיד אותי כל כך.

שלכם,

אני.."ברת המזל"..