בכל יום שחולף
רגש אחר עוטף.
כל חיבוק אחרון,
לא נכנס לי להיגון.
הראש בכלל מסרב להאמין,
אבל הזמן כלל לא ממתין.
כל שלום שמישהו אומר,
זה לא נתפס שלא יהיה אחר.
ויהיה טוב אין שום וויכוח.
אבל, אני רוצה מעט לנוח.
ובכלל שאין כבר חשק ורצון.
לא רוצה לחשוב על "אחרון".
אז כן, המוח בכלל לא תופס, ואפילו אי אפשר לדמיין מצב כזה.
וכולם אומרים שיהיה בסדר. והם צודקים, יהיה. אבל מתי?
ואיך בדיוק הוא יהיה?
ומצד אחד "יאללה כבר" שזה יקרה. כי מצב הביניים הזה פשוט מעיק!
אבל מצד שני, "לא יאללה!" לא רוצה לעזוב את כל המוכר והבטוח את כל מה שכבר יש..
לקח לי פחות או יותר 15 שנה לבנות את זה..וככה סתם בחוזה אחד ומכולה אחת זה ישתנה?
מי מבטיח שאוכל לבנות זאת שוב? ורק בשנתיים?
מי מבטיח לי שזה יצליח לעמוד יציב?
והאמת היא? שאני מתה מפחד. אני מפחדת. אני מבועתת. אני כבר לא יודעת לתאר עד כמה!
וכל מי שרוצה להתחלף איתי וחושב שזה מגניב-צודק. אבל אם הוא רק היה יכול להרגיש את הפחד הזה,המשתק,
הוא מיד היה הולך אחורה כמה צעדים ומותיר אותי לבד לחצות את גשר החבלים הרופף הזה שאת הסוף שלו כלל לא רואים..
יום חמים..
עדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. snow
