מה שיש לאיש שלג להגיד..

גם אם זה נראה שלא, אז אני כן. אני מבועתת. אני פוחדת. ונגמר לי ממזמן הביטחון העצמי.

רק מלחשוב על כל העיניין אני רועדת כאילו מישהו שם אותי על רטט ושכח להחזיר לקול..

מסדרונות ארוכים, אולמות גדולים, המון ילדים שאני לא מזהה אפילו לא קצת, הם לא מכירים אותי,

אבל אחד את השני הם דווקא מכירים. מבטים זרים, עסוקים, להפריע?

ללכת לאיבוד באחת הפניות החדשות,לאחר, כיתה חדשה, המון עיניים סוקרות, דוקרות.

דיבורים שאני בכלל לא מבינה,דגל שהוא לא שלי, מדינה זרה, בית לא שלי, בלי מקום בחברה החדשה.

לבד.

ואתם, שמנסים לעודד אותי ואת עצמכם, אתם צודקים, יהיה לי כייף, יש לי מזל, הזדמנות נהדרת,

התחלה חדשה והכל.

אבל אני גם כל כך פוחדת.

ואני קצת מתביישת להגיד את זה, אולי איפילו לא רוצה. אני מנסה בדיוק כמוכם לעודד אותי ואתכם.

אני רוצה להאמין לכל מה שאתם אומרים כי זה נכון והגיוני.

אבל אני גם כל כך פוחדת.

ואני מצטערת, אבל אתם בכלל לא יכולים להבין אפילו קצת את הפחד המשתק הזה.

ובכל זאת המון תודה לאלו שמעודדים אותי (וקצת את עצמם..) אתם אנשים כל כך מדהימים!!!

ואי אפשר לתאר בכלל כמה אני אוהבת כל אחד ואחת מכם!!!!!

בברכת, יום מפולפל,

אני.