היום בשעה מוקדמת ולא הגיונית במיוחד נסעתי כבכל יום בקורקינט עם הקירות של הישוב שלי, שמתהדר בשם "הסעה".
נסענו לנו משועממים ועייפים כאשר לפתע, הגיח משמאלנו הקורקינט הממונע עם הקירות של הישוב השכן(שגם הוא אגב קורא לעצמו באותו שם לא ברור..).
הנהג שלנו שאני כמעט בטוחה שהוא איזה קרוב משפחה רחוק של המשיח..(אחרת תסבירו אתם את השיער והעור הכל כל לבן והמבטא המרוקאי..?והוא לא לבקן-הגבות שלו שחורות!)
בכל מיקרה, הנהג שלנו שנלחץ מהסיטואציה וראה בעיניין הזדמנות לתחרות ממריצת חושים החל ללחוץ במלא כובד משקלו(הלא רב אבל עדיין..) על דוושת הגז בניסיון להביס את הקורקינט השני..כאשר הגענו למהירות המקסימלית (אשר לא עולה על 15.6 ממ"ש-מילימטר לשנה..)המצב היה אבוד. הקורקינט השני(שלא הבחין אפילו בנסיוננו הנואש לתחרות) החל מתרחק מאיתנו לאיטו ומותיר אותנו מאחוריו מובסים ואיטיים מתמיד (תנסו אתם לדחוף את הקורקינט הזה בעליות אחרי מאמץ..)
המסר של הסיפור: לעולם אל תגורו רחוק מידי מבית הספר שלכם. ייתכן ותצטרכו להגיע אליו ב..הסעה!
[יוצאת מהמתכונת בערבית] הוא: "מה דעתך על החור באוזון???"*
אני: "נהדר..מקסים..הכל כל כך טוב.."
הוא :"טוב?! מה טוב?! זה רע!"
אני: "אחרי המתכונת הזאת? העולם פשוט נראה טוב יותר.."
*הוא לא באמת שאל על החור באוזון אבל זה לא היה רחוק מזה..
[ממינות ספרי לימוד לפני מלא זמן ושל עכשיו..] אמא: "את זה את צריכה?! בשביל מה? אני זורקת את זה.."
אני: "אמא.."
אמא: "מה?"
אני: "אני עוד לומדת עם זה.."
~שתיקה~
קאפאו..את מתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. snow
