מה שיש לאיש שלג להגיד..

ערן.

גל.

מאור.

איתי.

נועם.

ירדן.

דור.

תם.

אסף.

עומר.

תם.

אלכס.

שום דימיון. ערים שונות, מדינות שונות, גילאים שונים, תקופות שונות, לזמן שונה, בסיטואציות שונות, אופי שונה, דיבור שונה, צבעים שונים. שונה.

הם לא מכירים אחד את השני. הם לעולם לא יכירו.

אבל אני מכירה את כולם.

מכירה כל נקודה בהם, כמו את כף ידי.

את כולם אהבתי.

החל מכיתה א' ועד עכשיו בכיתה יא'.

החל מאזור, ברח' שפירא 3 דירה 22 ועד עכשיו ב-thornton rd. 38, brookline.

כל אחד מהם שמור בראש שלי.

מתוייג כאובססיה חולפת.

"הידלקות". קורבן זמני.

ימים כלילות, חלומות כמציאות.

מכתבים, נאומים, הכנות.

עם רובם זה לא הצליח.

עם שניים כן.

לא מיוזמתי.

זה היה לי נוח לאהוב אותם כשהסביבה נהייתה משעממת.

זה היה לי נעים להאמין שהם חושבים עלי.

זה היה לי כואב לראות ולתת להם ללכת.

זה היה לי נורא להגיד "להתראות" לחלק מהם.

אבל זה אף פעם לא היה בלתי אפשרי. 

תמיד ידעתי שזה חולף.

לא אמיתי.

תעסוקה זמנית.

ועכשיו? אני מבקשת סליחה.

אני לוקחת אוויר.

הפסקה.

לא רוצה יותר דפיקות לב, הזעה, חלומות, פנטזיות, מכתבים, כאבי לב.

לא רוצה.

רוצה שקט בראש.

תליתי את כולכם על כולב ושמתי בקופסא. הדבקתי בנייר דבק ושמתי בצד.

היה נחמד.

היה.

לא עוד.

לא לתמיד, אבל רק עד שזה לא יהיה חד צדדי.

ואני לא ממהרת, אני יודעת שזה יבוא ואני סבלנית.

16 שנה אני סבלנית.

אבל זה בסדר. היה לי נעים לאהוב אתכם בראש, תודה שנתתם לי, אפילו אם לא במודע.

תודה.