אבודה בין האור לצל

אני לא כותבת על הנושא הזה כי אני מנסה גם לא לחשוב עליו, בתקווה שאם אני לא אחשוב על זה, אז זה יעלם. אבל זה לא נעלם, זה מפריע לי. המון. חשבתי שברגע שיתחילו הלימודים אז אני אתעסק כל הזמן בללמוד ולא יהיה לי זמן להתעסק עם אוכל ולהתווכח איתו. טעיתי.

זה נשמע לי כל כך מטומטם בהתחלה, הרי זה "בסך-הכל אוכל!" ברור שאני יכולה לרזות, מה הבעיה?! פשוט לאכול מעט יותר. פשוט! אז זה לא פשוט! זה קשה לי נורא.

מצד אחד אני דואגת מאוד לבריאות שלי, זה באמת נושא מאוד חשוב אצלי: אני דואגת לאכול לחם מלא, הרבה פירות וירקות, אני לא מעשנת, לא משתכרת, אפילו בפלאפון אני מנסה להמעיט לדבר כדי שהקרינה לא תפגע בי.

אבל בדבר אחד אני נופלת שוב ושוב: מתוק. אני לא עומדת בפני זה. יש לי מתחת לבית סופרמרקט ואני עוברת לידו כל פעם שאני הולכת הביתה. כמות הפעמים שלא הצלחתי להחזיק מעמד ונכנסתי לשם לקנות מרשמלו ושוקולד וגלידה (אלה 3 העיקרים, כולם בבת אחת כל פעם) גדולה מספור. ואז אני אוכלת ואוכלת ולא מספרת להורים שלי כי אני מתביישת, אני מתביישת ושונאת את עצמי. וזה חוזר על עצמו למחרת.

חשבתי שזה לא עניין כזה גדול, מעולם לא צמתי מלא ימים כדי לרזות, כל נסיון שלי הוא בגבול השפוי, כדי לא לפגוע בבריאות. אבל כל נסיון כזה מסתיים שוב ושוב בנפילה. ואני מנסה לקום, כל פעם מחדש, לא להכנע ולקום כאילו כלום, להתחיל מההתחלה. אין לי תמיכה מאף אחד, אני חושבת שאני יכולה לבד אבל כל כך קשה לי. מדי פעם הייתי מספרת לאבא שלי, שהנה, כבר שבוע שאני לא סוטה מהתפריט, ולמחרת שוב נופלת, נופלת בגדול. אבא שלי כנראה כבר איבד בי את התקווה, וזה שובר אותי. אני יודעת שהוא לא מאמין בי יותר כל פעם שאני אומרת לו "אני שוב בדיאטה, הפעם אני אצליח!". זה מעלה לי דמעות כי חשובה לי התמיכה שלו, העידוד והאמונה בי.

עכשיו אני מרגישה שאפילו אני כבר לא מאמינה בעצמי, כבר 17 ימים שכל יום אני מחליטה מחדש שזהו, היום אני בדיאטה ובסביבות השעה 2 אני נשברת וכבר לא אכפת לי מכלום. אני אוכלת ואוכלת עד שאני הולכת לישון מפוצצת.

אני יודעת שזה לא בסדר להתנפל על אוכל, וגם כשאני נשברת אני צריכה לאכול במידה ולא להתפוצץ מאוכל כי זה נורא לא בריא אבל אני לא מסוגלת, אני יודעת את כל העובדות אבל ההגיון נכבה ברגע שהאוכל משתלט לי על המוח.

אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. אני מופתעת שאני בכלל מסוגלת לדבר על זה, קשה לי להוציא את זה, הדבר היחידי שעודד אותי לעשות זאת היה שאם אכיר בעובדות כמו שהן אולי אתחשב בהם בעוד כשעה כשההורים שלי יחזרו מהסופר עם איזה משהו מתוק לאירוח. אולי אלך לצחצח שיניים ואזכיר לעצמי שכבר אכלתי מעל ומעבר למה שאני צריכה גם ככה.

אני לא רוצה להשאר שמנה. נמאס לי. אני לא יכולה להתעלם מזה כי אז אני אשמין עוד ועוד ואהיה עוד פחות בריאה ופחות יפה, 2 הדברים חשובים לי ביותר.

אני לא רוצה לנסות להקיא או לצום, להקיא גורם לנזק בלתי הפיך אבל האם זו הדרך היחידה?! אני מקווה שלא, אני עוד לא הגעתי למצב ההוא, למרות שלפני כחצי שנה ניסיתי להקיא ולא הצלחתי. אף אחד לא יודע על זה ולא חשבתי שאי פעם אחלוק את זה.

אני מבקשת מאוד לא לשפוט אותי בתגובות, רע לי גם ככה מעצמי. אני פשוט רוצה לברוח מעצמי ולעולם לא לחזור.

אני מצטערת על הפוסט הארוך על דברים שאולי מעצבנים אתכם, אחרי הכל, מה הבעיה? זה רק ענין של כוח רצון ואני כנראה סתם אדם חלש וחסר אופי.

עם רועי הכל בסדר, אני כל כך שמחה שיש לי אותו בחיים, הוא נותן לי זכרונות שעוזרים לי לעבור את היום והרבה פעמים כדי לא לשקוע בדיכאון אני נזכרת בו ובפגישה הקודמת או שאני מדמיינת את הפגישה הבאה איתו.

בלימודים הכל עמוס, קשה לי לפעמים להתרכז מרוב שאני בלחץ שאני לא אספיק כלום. הרבה פעמים אני צריכה לותר על שיעורי בית במקצוע מסויים כדי להספיק לפחות שיעורים באיזשהו מקצוע. כל כך הרבה עומס, הם פשוט מצפים מאיתנו לא לישון בלילה ואני חייבת 8 שעות שינה לפחות כדי לתפקד למחרת. וקשה לי לוותר על שיעורי בית במקצוע מסויים, השנה יש לי בגרות בהכל ואני לא יכולה להשקיע במשהו פחות כי אז גם התעודת בגרות הסופית שלי תהיה ממוצע נמוך. העומס הזה מקשה עלי מאוד, אני לא מבינה איך אני עדיין מעיזה למצוא לעצמי זמן לאכול וגם לשבת מול מחשב ולהתבכיין על זה שאני חסרת כוח רצון ואוכלת בלי סוף.

לא רציתי לספר על העניין הזה לכולם, פשוט חשבתי שבסופו של דבר, זה הבלוג שלי, זכותי לכתוב בו כל מה שאני מרגישה בין אם תאהבו את זה ובין אם לא, אני רק שמחה שאף אחד ממי שמכיר אותי אישית לא קורא פה ולא יודע כמה אני מתביישת במה שכתבתי.