"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

כשאת מגיעה לצה"ל, את כבר חלק מקבוצה.

קבוצה שלובשת מדים, קבוצה שמייצגת את העם.

כשאת מגיעה לבית חולים, בכדי לבקר ניצולי שואה,

לבוא במדי הזית, כומתה על הכתף וגאווה.

כשאת מגיעה לבית החולים ונמצאת שם ניצולת שואה,

שלפתע פותחת במונולוג מזעזע.

כשאת עומדת שם עם עוד 2 קצינות וחיילת נוספת,

ואין לך מושג מה לעשות ומה להגיד.

כשאת שומעת את הקול הרועד של אותה הקשישה,

וכל מה שאת שומעת זה בדיוק את מה שצעקו לה.

"רחל רחל, יהודים לתנור, רוצי, יהודים לתנור"

ואת עם דמעות בעיניים.

"יהודים לתנור, אושוויץ, יהודים לתנור"

ואת עם דמעות בעיניים.

כל כך חשוב לזכור, כל כך חשוב להעריך את מי שעוד חי.

כל כך חשוב לשמוע, להעביר הלאה.

כל כך חשוב לתת להם את הכבוד האחרון.