פואנטה.

אני כל כך מפחדת על אודליה... מה שעושים לה בבית הספר, זה פשוט מזעזע, ואני לא מצליחה לעצור את זה. היא כבר התרגלה לזה שפוגעים בה, והיא מפחדת להתקרב לאנשים... היא מפחדת לבטוח... לא משנה כמה אני מנסה להתקרב אליה, היא נרתעת ולא נותנת לי.

לא מזמן היא כתבה שיר בבלוג שלה, ופשוט רציתי לבכות כשקראתי את זה.

היא ילדה כזאת מדהימה, ועצוב לי שהיא לא מבינה את זה.

אני מאוד מאוד אוהבת ספרות, ושירה, וניתוח טקסטים, וזה דחף אותי לנתח את השיר שלה. פשוט הייתי חייבת, יש בו כל כך הרבה עומק.

לשיר קוראים "רוח לילה", ואתם יכולים לקרוא אותו אצלה בבלוג.

דבר ראשון, כשקוראים את השיר הזה, חושבים שמדובר במשב רוח רגיל.

בשיר יש ארבעה בתים קצרים, כאשר לאחר כל בית מופיעה שאלה רטורית בתבנית קבועה, פרט לבית האחרון.

השאלות כאילו קוטעות את קווי המחשבה, ומציגות קונפליקט פנימי קשה מאוד.

"וכבר לא אכפת לי מהרוח

היא במילא לא שומעת

היא במילא לא עונה

היא במילא שותקת"

מהטקסט משתמע שהיא מרגישה מאוד בודדה. אין לה עם מי לדבר חוץ מהרוח. אבל הרוח היא לא בר שיחה אמיתי- היא לא שומעת, היא לא עונה, היא שותקת. רוח היא דבר שאי אפשר לראות אותו, אבל מרגישים אותו ואת הקור שלו. הוא מזיז דברים, אי אפשר לשלוט עליו. היא תולה תקוות בדבר הגדול והחזק הזה, שיזיז דברים בחיים שלה, אבל נראה שהוא לא מקשיב.

אחר כך מופיעה השאלה בכתב נטוי ומחוקה בקו: "לשתוק?" ישר אחרי שכתוב שהרוח שותקת. היא רוצה להתנהג כמו הרוח בתקווה שזה יהפוך אותה לחזקה יותר, אפילו שהיא מודעת לעובדה שזה כרוך באיבוד הרגישות שלה כלפי אחרים.

"הריח המדבק של העשן

דרך השערות

והכתפיות

אני מתגעגעת אליך"

עשן הוא תוצר של תהליך בערה, שהוא זמני, חם, ואנרגטי- מה שיוצר היפך מוחלט לרוח שהופיעה קודם, שהיא קרה, נצחית, ולא אימפולסיבית. אבל אודליה לא רואה את העשן, היא רק מריחה אותו. אין לה מספיק כוח אפילו בשביל האימפולסיביות והרגש, היא שרויה במצב שבו היא מתנתקת מהרגשות שלה מתוך בחירה על מנת לא לחוות כאב (בדיוק כפי שהיא רצתה בבית הקודם של השיר). אבל עדיין, שאריות הרגש של פעם (אותן מייצג העשן) לא נעלמו לחלוטין; הן מדבקות, הן חודרות את כל השכבות שלה. גם השכבות שנוצרו בטבעיות (שיערות הן דבר טבעי) וגם השכבות שהיא יצרה לעצמה מתוך בחירה (הכתפיות, שהן דבר מלאכותי). הרגש הזה שעובר ומשאיר בה את חותמו הוא געגוע למישהו. זהו כנראה רגש חזק ובסיסי מאוד אם היא מצליחה להרגיש אותו מתחת לכל השכבות שלה.

אחר כך מופיעה השאלה "לבכות?". השאלה הזאת בעצם סותרת את השאלה הקודמת. היא רוצה לשחרר את הרגש שהיא לא הסכימה לחוות קודם לכן.

"וכבר לא אכפת לי מהרוח

היא במילא לא יודעת

היא במילא לא בוכה

היא במילא שותקת"

הבית השלישי בנוי בתבנית של הבית הראשון. המשפט הראשון זהה בין שני הבתים, במשפטים השני והשלישי המילה האחרונה מתחלפת במילה שמתחרזת עם המילה שהיא מחליפה, והמשפט האחרון זהה.

זה מחזק את הבדידות שאודליה חשה, אבל בבית הזה מתווסף פן נוסף, מפני שבבית השני גילינו שבאודליה יש משהו מהקרירות של הרוח. היא מרגישה שהיא לא יודעת מה קורה איתה. אפילו שהיא אקטיבית כלפי חוץ (רוח תמיד נושבת, אין כזה דבר רוח עומדת), היא מרגישה שהתנועה שלה חסרת תכלית, דבר שהופך אותה למאוד פאסיבית. היא לא מצליחה לשחרר את הרגשות שרצתה לשחרר בבית הקודם. היא שותקת, בדיוק כמו שרצתה בבית שלפני כן, לפני שהבינה שאיבוד הרגש לא היה הפתרון הנכון בשבילה.

את הבית הזה סוגרת השאלה המאוד קשה "למות?". השאלות בין הבתים באות בהדרגתיות, מלשתוק, שזה הכי פחות טעון רגשית, ללבכות, ואפילו ללמות. היא כל כך מיואשת מהמצב חסר השליטה שבו היא נמצאת עד שהיא מעדיפה לא לחוות יותר דבר.

"צללים קבורים בדיר

מעבר לשקיעה

שקיעת רפאים

תפסיק כבר לרדוף אותי"

צללים קבורים בדיר. קודם כל, צללים אי אפשר לקבור. צללים הם תמיד על פני משטח מסויים, והם תוצר של היעדר אור. היא מרגישה שאין לה אור בחיים, והיא רוצה לקבור אותם מפני שאין לה תכלית בהם יותר. צללים גם מייצגים סודות אפלים מהעבר, הם תמיד איתך, ולא עוזבים, וצורתם משתנה כל הזמן. היא לא רוצה שיהיה לה צל, היא רוצה רק אור. האור שמעבר, שאחרי החיים. היא מרגישה שמוות יהווה הקלה למצב שלה. דיר הוא מקום משכנם של החזירים. חזיר נחשב ליצור לא כשר, טמא. היא מרגישה שהסודות האפלים שלה הופכים אותה למשהו פסול.

היא אומרת שהצללים נקברים מעבר לשקיעה. שקיעה היא מצב ביניים שבו עדיין יש אור, אבל הצללים לא יכולים להיות מאחורי האור, הם חייבים להיות לפניו. עצם העובדה שהיא מציגה אותם כאילו הם מאחורי האור, מציגה יחסות מסויימת, שבה לאודליה יש פרספקטיבה חיצונית למצב שלה, מפני שהיא רואה את האור מכיוון אחר.

אבל אחר כך היא מציינת שהשקיעה היא שקיעת רפאים, היא כבר מתה, היא בעצמה הפכה לצל, דבר שיוצר סיטואציה מאוד מאוד אירונית, הן כלפי הפרספקטיבה שממנה נכתב הבית, והן כלפי העובדה שיש כל כך הרבה סוגים שונים של צללים, אך היא לא מסוגלת להבדיל בינהם עם כל הבלגן שהיא חיה בתוכו כרגע.

הבית מסתיים בבקשה "תפסיק כבר לרדוף אותי". הרוח היא לא רוח רגילה. היא רוח רפאים שרודפת אותה. אולי זיכרון, אולי מחשבות אובדניות, אולי היעדר רגש, אולי עודף רגש. היא לא אומרת, כי היא מרגישה שאין לה למי.

הבית הזה לא מסתיים בשאלה, אולי מפני שכבר אין לה מה לשאול יותר, היא התייאשה, היא הפכה לרוח רפאים. היא מתה. מתה מבפנים.

אודליה, אין שום סיבה שתרגישי ככה. בבקשה תני לי לעזור לך. תני לי להקשיב לך. אני אקשיב יותר מהרוח. באמת אל תהיי בודדה. אני כל כך רוצה לראות אותך מחייכת, את חשובה לי.

והכי חשוב- אל תרצי למות, ואל תפגעי בעצמך.

נוי.