http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר...heCopyright 2026 השתוממות. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=9256623<div align="right" dir="rtl">עוד שבועוחצי עומד להיות המבחן האחרון שלי לכיתה ז'. אחרון! זה כל כך... הזוי ולא מופנם. כששואלים אותי איפה אני לומדת לוקח לי זמן לענות, כי התשובה האוטומטית והטבעית מבחינתי היא "התבור". המעבר לחטיבה היה כזה דבר עצום,זה עדיין לא התיישב בראש (ובלב)כמו שצריך וכבר הספיקה לעבור שנה... וואו. אני מרגישה הרבה יותר בוגרת ממה שהייתי אז. למדתי להכיר אנשים יותר טוב, ולא פחות חשוב- למדתי להכיר את עצמי יותר טוב. כל כך מוזר לי לחשוב שהחופש הגדול מגיע, נדמה כאילו החופש הגדול הקודם רק הסתיים. אבל... אני מניחה שזה סימן טוב שהזמן עובר לי כל כך מהר, ואני מקווה ששנה הבאה תהיה פורייה לפחות כמו השנה הזאת. אני עומדת להיות בכיתה ח'! ו... סתם פתאום היה לי דחף להסתכל על תמונות ישנות... זה נחמד (הן מלפני העידן הדיגיטלי, אז אמנם האיכות לא משהו, אבל אין כמו תמונה מוחשית על נייר צילום עם ריח של אבק עלייה בשביל ליצור תחושה נוסטלגית). נו נו נו... הזמן באמת רץ. נוי.</div>Mon, 26 May 2008 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=9256623http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=9256623http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8972420<div align="right" dir="rtl">איזה לילה מקסים זה. תוציאו את הראש מהחלון, תשאפו את האוויר הנעים של כביש-ריק-ממכוניות, ו.... תסתכלו על השמיים, קצת, יש מה לראות, תמיד יש מה לראות. פשוט לילה מקסים. נוי.</div>Thu, 10 Apr 2008 23:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8972420http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=8972420http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8826913<div align="right" dir="rtl">ביסודי היו אומרים לנו המון כמה שהלימודים בחטיבה קשים, מפרכים ומלחיצים. למען האמת אני לא רואה את זה כל כך. מובן שיש עלייה ברמה, אבל לא משהו בלתי אפשרי או מעבר למצופה. אני מאוד שלמה עם האופן שבו אני מתמודדת עם הדברים כרגע, בלי יותר מדי אדישות מצד אחד אבל גם בלי לחץ מהצד השני. אני מקווה שאוכל לשמור על זה כך. גם מבחינה חברתית המצב קצת יותר טוב. לא באמת אכפת לי מה"מקובלות", אף פעם לא היה לי אכפת יותר מדי, ציפיתי (ואני עדיין מצפה) שהן יתחילו להתבגר ולהתעשת קצת. אני חושבת שזה מתחיל לקרות, ואני מאוד שמחה, אבל זה עדיין לא הגיע לרמה של לנהל איתןדיון של ממש. פשוט אין יותר מדי נושאי שיחה. לעומת זאת עם אודליה (אחת שנחשבת ל"דחוייה") יש לי מערכת יחסים מצויינת. אני מאוד שמחה שהצלחתי להתחבר אליה, היה לי מאוד קשה לראות מהצד את היחס שהיא מקבלת. אני חושבת שטוב לה יותר עכשיו, ואני מאוד מקווה שאני לא טועה. היא כבר יותר פתוחה לאנשים (אליי בכל אופן) וזה נפלא לראות את זה. עם מיכל לצערי מתחיל להתנתק קצת הקשר. היינו חברות מאוד טובות ביסודי, אבל היא עבר לבית ספר למדעים, והיא כל כך בלחץ שאין לה זמן לחייך אפילו.</div>Sun, 16 Mar 2008 22:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8826913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=8826913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8545702<div align="right" dir="rtl">אתמולהלכתי לעשות בייביסיטר לשיר, ילדה מקסימה בת חמש שאני שומרת עליה שלוש פעמים בשבוע כבר מתחילת השנה. אנינורא אוהבת את זה, אני חושבת שמעבר לסיפוק ולהנאה בייביסיטר זה עניין מאוד הדדי. באותה מידה ששיר לומדת ממני ככה גם אני לומדת ממנה. יש המון מה ללמוד מילדים קטנים, הם יודעים להתמודד עם החיים הפשוטים הרבה יותר טוב מרוב המבוגרים שאני מכירה, אין להם את כל הסחות הדעת והאגוצנטריות שמניעות אתחלקו הגדולשל "העולם הבוגר". בכל מקרה, שמרתי עליה גם אתמול, ובשלב מסויים סיפרתי לה את "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. מאוד אהבתי את הספר הזה בגיל הגן, וכבר כמעט שכחתי עד כמה הוא נהדר. באופן כללי, אני חושבת שלהרבה מאוד מסיפורי הילדים יש עומק מעבר למה שאנחנו יכולים לשים לב אליו בגיל הצעיר שבו מספרים לנו אותם... אבל לקרוא את הספר הזה שוב, 6-7 שנים אחרי, זה היה פשוט.... וואו! יש כל כך הרבה בספר הזה! הוא טעון בהמון המון התמודדות עם כעס, התבגרות, מערכות יחסים, הצבת גבולות לעצמך... מה לא. מקס כועס בהתחלה, הולך לאיבוד במחשבות שלו, ובסוף מצליח להציב לעצמו את הגבולות אותם הוא היה צריך, ללא כל עזרה חיצונית ממ</div>Fri, 01 Feb 2008 14:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8545702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=8545702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8214093<div align="right" dir="rtl">יכולתי למשש את תחושת הבדידות שלה, את המוצקות והדחיסות שבה. האובדן אפף את גופה, פרפר סביב כל תו בפניה וידעתי שכל הכאב שאוכל לחוש בשבילה לא ישתווה לכאב שהיא לקחה על עצמה. יום אחרי יום מסתתרת תחת כנפיו, תחת מסיכת השלד המוצקה והלבנה, שרק מימשה בעיניה את מצבה הצורם. היא נתנה לה כוח, המסיכה, ויציבות להישען עליה, להתחבא בתוכה, מפני הדמעות, מפני עצמה... אז למה אתם צוחקים על הילדה במסיכת השלד? למה לדחוף ולדקור במילים? תנו לה להסיר את הכיסוי ולתת לפניה לנשום. מוקדש למישהי שמאוד יקרה לליבי. נוי.</div>Mon, 17 Dec 2007 14:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=8214093http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=8214093http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7957336<div align="right" dir="rtl">אני לא מתחרטת אפילו קצת. בטח יצחקו עליי כל חיי, או לפחות עד פסח, על כך שיצאתי מהמסיבה הזאת, אבל זה ממשלא מפריע לי, כי עשיתי את הדבר הנכון. נוי.</div>Mon, 19 Nov 2007 12:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7957336http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=7957336http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7859285<div align="right" dir="rtl">אני כל כך מפחדת על אודליה... מה שעושים לה בבית הספר, זה פשוט מזעזע, ואני לא מצליחה לעצור את זה. היא כבר התרגלה לזה שפוגעים בה, והיא מפחדת להתקרב לאנשים... היא מפחדת לבטוח... לא משנה כמה אני מנסה להתקרב אליה, היא נרתעת ולא נותנת לי. לא מזמן היא כתבה שיר בבלוג שלה, ופשוטרציתי לבכות כשקראתי את זה. היא ילדה כזאת מדהימה, ועצוב לי שהיא לא מבינה את זה. אני מאוד מאוד אוהבת ספרות, ושירה, וניתוח טקסטים,וזה דחף אותי לנתח את השיר שלה. פשוט הייתי חייבת, יש בו כל כך הרבה עומק. לשיר קוראים "רוח לילה", ואתם יכולים לקרוא אותו אצלה בבלוג. דבר ראשון, כשקוראים את השיר הזה, חושבים שמדובר במשב רוח רגיל. בשיר יש ארבעה בתים קצרים, כאשרלאחר כל בית מופיעה שאלה רטורית בתבנית קבועה, פרט לבית האחרון. השאלות כאילו קוטעות את קווי המחשבה, ומציגות קונפליקט פנימי קשה מאוד. "וכבר לא אכפת לי מהרוח היא במילא לא שומעת היא במילא לא עונה היא במילא שותקת" מהטקסט משתמע שהיא מרגישה מאוד בודדה. אין לה עם מי לדבר חוץ מהרוח. אבל הרוח היא לא בר שיחה אמיתי- היא לא שומעת, היא לא עונה, היא שותקת. רוח היא דבר שאי אפשר</div>Wed, 07 Nov 2007 14:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7859285http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=7859285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7644327<div align="right" dir="rtl">חשבתי שזה יהיה עדיף, אבל אני לא ממש בטוחה עכשיו, העבירו אותי לז'2, שאם יש כיתה שפחות הסתדרתי איתה מאשר עם הכיתה שלי, זו הכיתה הזאת. לא באמת יצא לי להכיר את האנשים שם לעומק, אבל הם מרוכזים בעצמם ממה שיצא לי לראות. לא אכפת להם מהחברה, מבית הספר, ומהסביבה שלהם. עכשיו יצאנו לשביתה, והם מאושרים לחלוטין, ולא מבינים שזה בגלל שהממשלה חסרת אכפתיות כלפי הנוער. סדרי העדיפויות של המדינה שלנו מעוותים לחלוטין, ובזמן שניצולי שואה נזרקים לרחוב על ימין ועל שמאל ורק מחכים שהם ימותו כדי לקחת מהם את הקצבאות, הם מאושרים מזה שהם לא לומדים, לא מקבלים חינוך, ורק ממשיכים את השרשרת של הראשות חסרת האנושיות הבסיסית שרצה במדינה הזת מאז ומתמיד. איבדנו את האידאולוגיה. אני יודעת שקל להגיד את זה בלי להכיר אותם יותר מדי מקרוב, אבל אני באמת לא מוצאת איתם נושאי שיחה, העומק התרבותי שלהם אינו נרחב במיוחד. הם צוחקים מבדיחות שואה, ומרצח רבין. הם מאמינים שבני האדם לא נולדו שווים. השיחה הכי עמוקה שאפשר לקיים איתם היא על הנעליים ה"שאוותתת!@#$%^" שהם ראו בקניון. אז נכון ששירן, אנה, עמית וכל השאר ממש היו חברותיות וניסו לאמ</div>Thu, 11 Oct 2007 16:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7644327http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=7644327http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7464117<div align="right" dir="rtl">"סליחה". בסך הכל מילה אחת, וכמה עומד מאחוריה. לפחות שני אנשים, לפחות אירוע אחד, והמון המון רגשות. "סליחה". בסך הכל מילה אחת, וכמה מפחדים ממנה. כך נוטיםלהאמין, שגאווה עומדת מול צדק על כף המאזניים. "סליחה". זו לא רק מילה. זה אקט. זה תהליך שלם, שבסופו של דבר לא רק הבנאדם שפגע מרגיש רשם פחות, אלא גם הבנאדם שסלח והשאיר את הכל מאחוריו מרגיש יותר טוב. ולמה שלא ירגיש כך? הוא מרפה מכל כך הרבה רגשות לא נעימים. וכשאתה מרגיש טוב יותר, הכל נראה טוב יותר, לא? אז למה אנשים מפחדים לבקש ולתת סליחה? זו ממש לא פגיעה בגאווה או באגו. להיפך. זה עילוי. אם היא לא היתה חשובה כל כך לא היו מקדישים לה את היום הזה ביהדות. עוד בתקופה ההיא, של התנ"ך,הבינו כמה שהתהליך הזה מדהים. אני באמת חושבת שאם אנשים היו מפנימים את זה, העולם היה מקום יפה יותר. לפחות קצת יפה יותר. נוי.</div>Mon, 17 Sep 2007 13:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7464117http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=7464117http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7389058<div align="right" dir="rtl">הכיתה החדשה די בסדר. חלק מהם אני מכירה עוד מהיסודי, ואני גם עם עדי, שזה טוב. מיכל הלכה ללמוד בביה"ס למדעים, יהיה מוזר פתאום לא להיות איתה בכיתה אחרי שש שנים. אני בכל זאת טיפה מאוכזבת, שאנשים עדיין מתנהגים אותו דבר, ולא התבגרו כמו שציפיתי שיהיה. חטיבה זה לא משחק. אבל... יש עוד זמן אני מתארת לעצמי. ניתן צ'אנס? נוי.</div>Thu, 06 Sep 2007 20:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (השתוממות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=407118&blogcode=7389058http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=407118&blog=7389058