פואנטה.

חשבתי שזה יהיה עדיף, אבל אני לא ממש בטוחה עכשיו, העבירו אותי לז'2, שאם יש כיתה שפחות הסתדרתי איתה מאשר עם הכיתה שלי, זו הכיתה הזאת.

לא באמת יצא לי להכיר את האנשים שם לעומק, אבל הם מרוכזים בעצמם ממה שיצא לי לראות.

לא אכפת להם מהחברה, מבית הספר, ומהסביבה שלהם.

עכשיו יצאנו לשביתה, והם מאושרים לחלוטין, ולא מבינים שזה בגלל שהממשלה חסרת אכפתיות כלפי הנוער. סדרי העדיפויות של המדינה שלנו מעוותים לחלוטין, ובזמן שניצולי שואה נזרקים לרחוב על ימין ועל שמאל ורק מחכים שהם ימותו כדי לקחת מהם את הקצבאות, הם מאושרים מזה שהם לא לומדים, לא מקבלים חינוך, ורק ממשיכים את השרשרת של הראשות חסרת האנושיות הבסיסית שרצה במדינה הזת מאז ומתמיד.

איבדנו את האידאולוגיה.

אני יודעת שקל להגיד את זה בלי להכיר אותם יותר מדי מקרוב, אבל אני באמת לא מוצאת איתם נושאי שיחה, העומק התרבותי שלהם אינו נרחב במיוחד.

הם צוחקים מבדיחות שואה, ומרצח רבין. הם מאמינים שבני האדם לא נולדו שווים. השיחה הכי עמוקה שאפשר לקיים איתם היא על הנעליים ה"שאוותתת!@#$%^" שהם ראו בקניון.

אז נכון ששירן, אנה, עמית וכל השאר ממש היו חברותיות וניסו לאמץ אותי אליהן, אני באמת מעריכה את זה, אבל יש בזה לא מעט צביעות שאותי הן מקבלות, אבל אנשים אחרים הן שופטות מבלי לנסות להכיר.

יש לנו בכיתה עוד ילדה, שעלתה מרוסיה, והן מתייחסות אליה באופן פשוט זוועתי אפילו מבלי להכיר אותה. אני חושבת שזה פשוט צבוע, שהן שופטות אותה ככה, וקוראות לה שטחית. קראתי שיר שהיא כתבה לפני כמה ימים, והיא פשוט ילדה כל כך מדהימה ועמוקה.

כן, יש לה בעיות, אבל היא רק צריכה מישהו שיקשיב לה באמת, היא צריכה לדעת שלמישהו אכפת ממנה. זו לא סיבה לשפוט אותה.

אני חושבת ש... אני אנסה לעזור לה.

כן.

נוי.