הנסיכה על אדן החלון

אוקיי,את המשימה ביצעתי את המטרה השגתי. טום התעצבן וודאי גם קינא.
עכשיו החלק היותר בעיתי בענין - לעשות את המוטל עליי- ללכת לסטודיו של רוי.
כל הדרך לסטודיו ניסיתי להגריל במוח תירוץ מספיק טוב שיגרום לי לחזור מוקדם.
"אני לא כל כך מרגישה טוב" אמרתי לרוי בשניה שירדנו מהאוטובוס האחרון.
"אל תדאגי,נהיה שם קצת. את תהני. אחר כך אני אלווה אותך "
מעודד במקצת,אפשר לומר.
כשהגענו לסטודיו אפשר לומר שעלה בי ניצוץ התרגשות קצר וסקרנות לראות את המצופה.
הוא הוציא צרור מפתחות גדול מכיס ג'ינס המותג שלו ואז אמר "סיוו-פלה"
מיד נפתחה דלת זכוכית גדולה שהובילה למקום גדול. על הקירות היו בדים שחורים ובתקרה אלפי מנורות.
ליד שולחן ארוך וגדול השתרע לו מסדרון קצר שבסופו היו עוד שתי דלתות.
הרצפה הייתה בוהקת וחמישה גדורי דיסקו עטפו את החדר.
"וואו" צחקתי .
הוא מיד לחץ על המתגים וכל האורות בתקרה פעלו. זה היה מרהיב.
"וואו" צחקתי פורשת ידי לצדדים וכמעט מדלגת מהתרגשות.
"אהבת?"
"מאוד! אף פעם לא הייתי במקום כזה....מקצועי"
"קצת חנוק פה עכשיו"
"אז מה אתם מצלמים כאן?"
"פה אנחנו מצלמים לפעמים גם דוגמניות"
"דוגמניות?!" התפלאתי.
"כן" הוא התרווח על ספת-פוף ענקית מנומרת "לא פחות יפות ממך"
"ומה עוד?"
"שם" הוא הצביע על אחד החדרים שבסוף המסדרון "שם גם יש מצלמות אחרות. לצילומים רגילים"
"ובדלת השניה?"
"בדלת השניה,זה המקום בו אנחנו מפתחים את התמונות.אבל אל תכנסי לשם,יש שם קולנטה"
"יש שם מה?"
הוא חייך חיוך קטן "לא חשוב".
"איך זה להיות 'צלם'?"
"זה נחמד" הוא אמר "לא הייתי רוצה לעסוק בזה בעתיד"
"למה לא?"
"כי יש לי כבר יותר מדי מזה. אבא שלי,זה בערך כל החיים שלו"
"ואתה?למה אתה עושה את זה?"
"עכשיו? כי זה נוח לי,זה קל לי וזה מגניב. חוץ מזה תמיד כיף לראות דוגמניות כוסיות בלבוש מינימלי"
הוא חייך.
"עם אבא שלך" הוספתי והוא צחק אחריי.
"בת כמה את בכלל?"
"תיכף 16"
"אני הייתי בטוח שיש לך לפחות 17"
"למה?בן כמה אתה?"
"עוד שלושה חודשים יהיה לי 18"
"הו,באמת?" התפלאתי לשמוע.
"כן,מה לא רואים?"
"רואים" אמרתי. כשחושבים על זה הוא באמת נראה גדול,כנראה שאף פעם לא התעסקתי בסוגיה הזאת מספיק.
הדלת נפתחה פתאום ואני מתוך אינסטינקט קפצתי מהמקום בו ישבתי.
מי שנכנס היה לא אחר מגבר אפור שיער וגבוה עם שני עגילים באוזן אחת ועוד עגיל גדול ובולט בגבה.
הוא היה לבוש וסט שחור ונעליים מצחיקות והוא אמר "סליחה,מפריע?"
"לא,לא ממש" ענה רוי.
"שלום לך" הוא חייך אליי חיוך מאושר.
"היי " עניתי. מה היי?מה פתאום אני אומרת 'היי'?
"אני רק לוקח מכאן את הסרטים האחרונים"
"זה בסדר " רוי צחק .
אחרי מספר שניות אותו אדם מוזר יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
"מי היה המוזר הזה?" צחקתי "ומה זה הנעליים האלו?" המשכתי לצחוק.
הוא צחק יחד איתי ואז אמר "אבא שלי"
אוי וי. למה אין איזו מכונה שעוצרת אותי כל פעם שאני נסחפת לדבר דברים לא במקום?תמציאו אחת כזאת! זה ישרת את האנושות.
"אהה..אממ..ז'תומרת "
הוא צחק ואמר "תרגעי,גם אני אומר שהוא מוזר"
"אבא שלך צעיר" צעקתי.
"כן" הוא אמר "הם נשואים מגיל 17 וחצי. אז מה,דוגמנית?את מתכוונת לשבת כאן ולבלבל לי את המוח על אבא שלי או שאת רוצה להצטלם?"
"להצטלם?אני?"
"נו ברור,יאלה,לכי לשם. זה חדר התארגנות. תלבשי מה שיש שם,תתאפרי אם בא לך. אני מביא לנו שתיה חמה לגרון שלך וכשאני בא אני רוצה סשן תמונות מטורף,ברור?"
את החיוך שעל פניי היה קשה להסיר ואישרתי בחיוב את דבריו.
אחרי שרוי יצא מהסטודיו אני נשארתי שם לבד,מה שהקנה לי באופן אוטומטי יתרון על עצמי מלפני חמש דקות.
התחלתי לקפץ בחדר בעודי מעיפה באוויר אחת אחר השניה תלבושות מרהיבות ומיוחדות שהיו תלויות על קולבים בחדר צדדי.
לבסוף בחרתי שמלה שהיא ,בוא נאמר,חצי שמלה. מיני לבנה ומנופחת. מרלין מונרלו בערך.
אחר כך איפרתי את עצמי וסדרתי את השיער עם כל החומרים והתכשירים שהיו שם.
הסתכלתי במראה וחייכתי. תמיד רציתי להצטלם מקצועית,למרות שהמחשבה על רוי בתור צלם הביכה אותי.
"מוכנה,בובה?" הוא צעק לי מהסטודיו.
"כן,אבל אל תצחק"
"אני סוגר את הפה מעכשיו!"
"טוב נו"
יצאתי עם כתפיים נפולות ומבט ביישני החוצה בעוד שעל פניו של רוי התפרש חיוך לבבי וגדול.
"מדהימה" הוא אמר "את מדהימה"
לא הגבתי על המחמאה מלבד חיוך ואז קיפצתי קדימה למרכז אזור הצילום.
הוא הביא לי שרפרף חום גבוה,כזה שיש בקטלוגים של הדוגמניות והפעיל מאורר כסוף וגדול.
התחלתי לצחוק,לא יכולתי לעצור את הצחוק כשדמיינתי את שיערי מתבדר ברוח המאוורר.
הוא עצמו הכין את המצלמה ואת כל המכשירים המוזרים שמסביב ולא הפסיק להביט בי במבט מעורר סטירה של "תנגב את הריר".
מיד אחר כך הוא הפעיל מוזיקה ואז התחלנו בסשן הצילומים.
במליון פוזות שהחלפתי וצחוק מתגלגל שליווה את כל אותה סדרת צילומים הרגשתי הכי טוב שבעולם.
הוא צילם וצילם ועם כל פלאש שלו החלפתי פוזה דוגמניתית ביותר.

לרוי היו זוג שפתיים כמו כולם ואף כמו כולם והיו לו גם שתי עינים חומות כמו רובנו.
הוא היה רגיל ביופיו,חוץ מהחיוך שלו. היה לו חיוך מקסים שבכל פעם שראיתי אותו מחייך התחשק לי לחבק אותו.
ובכל זמן הצילומים הוא כל הזמן הצחיק אותי,שלא נאמר פלירטט איתי,דבר שגרם לי לחשוב:
זה די הרבה זמן שכמעט כל מי שבהישג יד שלי רוצה גם הוא אותי ואני בחרתי להתפס דווקא על האחד שלא רוצה בכלל.

"תוך יום-יומיים אני אביא לך את התמונות. אבל תהיי בטוחה שלפחות אחת נשארת אצלי"
"בשביל מה אצלך?"
"נו מה השאלה פה?לתלות מעל המיטה" הוא צחק.
"חיים מגניבים יש לך אדון רוי"
"לא כלכך" הוא אמר "לפעמים הייתי מעדיף חיים פשוטים ושקטים יותר. ההורים שלי כל כך עסוקים בקריירות שלהם שהם שוכחים לפעמים מהקיום שלי ושאני עצמי בסך הכל עוד ילד שלא יודע הרבה מהחיים שלו"
"אתה לא כל כך ילד"
"בסוף כולנו ילדים"
חייכתי חיוך קטן.
"העינים שלך...זה משהו לא אמיתי"
"די להחמיא לי כבר,אני מרגישה כבר מגעילה שאני לא מחמיאה לך"
"אז תחמיאי" הוא צחק.
"אבל אז......" גלגלתי עיניים "אז תחשוב שאני מתחילה איתך"
"די,מגעילה" הוא זז הצידה
"מה ?"
"את לא מתחילה איתי,אז?"
הוא גרם לי לצחוק וצחק יחד איתי. במבוכה הרכנתי את הראש בעוד שהוא מלטף את שיערי ומתקרב אל פניי. אוי לא. לא שוב.
"הייתי רוצה מאוד...." הוא אמר.
טוב,איך עוצרים את זה? אני לא יודעת לעצור את זה! עם מורן לא עצרתי את זה,עם טום לא עצרתי את זה ועם שחר בטח ובטח שלא.
איך עוצרים נשיקה כשהיא כלכך קרובה לשפתייך ועוד מכזה אדם יפה?אה,אוקי! נזכרתי. עם קובי. איך זה היה? אני בקושי זוכרת מי זה קובי.
נו רוני נו רוני,תחשבי,תחשבי.
עינים עצומות כמעט מצומררות היו לי כשהוא אמר "להזמין אותך לדייט"
"מה?!" נשמתי לרווחה
"לדייט,את רוצה ?"
צחקתי בשקט "דייט?אני ואתה?"
"אם בא לך , אפשר להזמין גם את סבתא שלי"
צחקתי שוב "אממ...."הסתכלתי עליו "אני אחשוב על זה"
הוא חייך ואמר "תשקלי את זה בחיוב"
"אני אחליף בגדים,כבר מאוחר"

מבלי ששמתי ,כשהגעתי הביתה השעה הייתה כבר 9 בערב. הזמן פשוט טס.
כשנכנסתי,בשקט רב,טום ישב על הספה עם ברכיים מקופלות וכתב משהו.
"היי" אמרתי. הוא לא הגיב כמובן.
פתחתי את המקרר והוצאתי לי שאריות אוכל "צריך לעשות קניות"
"עשיתי" הוא אמר.
"אה" לא ידעתי איך להגיב.
"צריך שם להביא לדורית את התשלום"
"הבאתי"
"אה"
"וגם לדבר עם מיקי,בקשר להיום"
"דברתי. עשיתי כבר מספיק דברים בזמן שחגגת" הוא ענה מבלי להסתובב אליי אפילו.
הוא עדיין כתב וכתב. מה יש לו כל כך הרבה לכתוב? מה ,הוא כותב לי מכתב תביעה?
"תכבסי את הכביסה שלך"
"אה?"
"השארת מלא גופיות ותחתונים במקלחת. תכבסי אותם"
"כן המפקד" שחררתי הצדעה. "ותחליפי מצעים הוא הוסיף"
"מה אתה עושה?" העברתי נושא.
"כלום"
"מה כלום?אתה כותב לא?"
"כן"
"אז מה אתה כותב?"
"מה זה משנה לך?"
"לא משנה לי,רק שאלתי"
"טוב" הוא ענה וזרק את המחברת על הספה "אני מתקלח"
"תתקלח,תתקלח" עניתי בלגלוג.
"כותב שיר חדש,אני צריך למחר. יש לי את השלב הבא של התחרות המזופטת ההיא"

כשטום היה עמוק במי המקלחת ניטרתי קדימה לעבר הדפדפת.
קראתי את מילות השיר שטום בחר לקרוא לו "החיים שלי".
הוא סיפר שם על אמא ואבא והבית וג'וני וקצת תל אביב וקצת אחיו.
כמו שחשבתי,לא הוזכרתי שם ולו במעט.
"כי אין לך מקום בעולם שלו"
בעיני נצצו שתי דמעות קטנות. אסור לי לבכות,לא להשבר. עוד קצת ואני עפה מכאן. בלעדיו.

כשהוא יצא מיהרתי לזרוק את הדפדפת בחזרה לספה.
"אני הולך תיכף,כשמיקי הזאת תבוא"
"מה זה 'אני הולך'?אני גם באה"
"את לא צריכה לבוא ולהסתכן"
"אבל אני רוצה"
"תעשי מה שבא לך"הוא לא התווכח בכלל. ראיתי שטום כועס עליי או אולי מאוכזב שבחרתי ללכת היום דווקא עם האדם שהוא שונא.
מצד אחד רציתי להכעיס אותו ולהציק מצד שני לא הרגשתי בנוח לצאת לדייט עם מישהו שאני לא רוצה. כי האדם היחיד שרציתי ישב איתי באותו חלל חדר.
ולא שם עליי בשיט.
"היי צפונים" מיקי נכנסה צוהלת ושמחה.
"היי היי" חיבקתי אותה "אוי,איזה ריח. כמה עישנת?"
"מספיק"
"נזוז?"
"יש עוד מלא זמן,טום-בוי" היא התרווחה על הספה "יש משהו לנשנש?"
מיקי הייתה מקרה אבוד. שילוב של כוסית-על עם נערה אובדת ונגיעות של נרקומנית.
כשהגשתי לה כוס תה היא קיטרה שאני סבתא ג'מילה וכשהגשתי לה יין היא אמרה שהיא אוהבת רק יין אדום.
בסופו של דבר,לא הייתה לי ברירה,אלא להגיש לה את שאריות הקולה מלפני הספירה שעמדה לנו במקרר.
אילו שהפעם,הנערה המתקתקה שיבחה אותי על הבחירה ואמרה היא הקולה טעימה מאין כמותה. מוזרה,סיכמנו כבר?

אני ומיקי דסקסנו קצת על הספה וסיפרתי לה על היום עם רוי.
"אני חושבת שאת עושה שטות"
"למה שטות?"
"כי רוי הזה חתיך,אמרת. וכי הוא עשיר,אמרת. וכי הוא רוצה אותך,אמרת. וכי את חמה עליו רצח,אמרת"
"לא אמרתי"
"את התכוונת להגיד. בכל מקרה,מה את נתקעת על הניג'ס הזה?"
"אוי תהי ריאלית. אני לא צריכה לא אותו ולא אותו. את שניהם סביר להניח שאני לא אראה עוד כמה זמן לתמיד"
"ואותי?" היא עשתה פרצוף של כלבלב עצוב עד שחטפה סטירת הרגעה ואחר כך הלכנו כבר קרב מכות שנפסק כשטענתי בתוקף שאני חולה ואסור לי לקבל מכות.
טום חזר לדירה והצהיר "ג'וני חזר הביתה מוקדם. הוא הלך לישון,לא יודע למה"
"בטח אין אנשים במסעדה שלו"
"נו בטח שאין רק חתולים מבושלים הוא מטגן שם" אמרה מיקי .
"חתולים מבושלים או מטוגנים?" שאלתי.
"מה אמרתי?"
"אתן מוכנות לזיין לי את המוח בחוץ?" טום ביקש בנימוסים.

כל הדרך מיקי ניפחה לנו את השכל. היא ספרה לנו על איזה 500 בנים שהיא יצאה איתם שמתוכם 300 היא זרקה.
לרובם קראו יוסף כי היא אמרה שהיא מתה על השם הזה.
הסיכום היה שמיקי נכנסת לחצי שעה ואני וטום מחכים בחוץ או בסביבה.
אחרי חצי שעה מיקי יוצאת עם כמה שיותר פרטים על המקום המסתורי.
"תחכו לי בשקט" היא ביקשה.

אותו בחור מאתמול קיבל את פניה בברכה ועם כניסתה למקום המסתורי,פעימות ליבנו שלי ושל טום חזרו לקצב שלא היה מבייש את אצני האולמיפיאדה.
אבל חיכינו 10 דקות ומיקי לא יצאה. וחיכינו רבע שעה ומיקי לא יצאה.ושחקנו בגוגואים כמעט מהשעמום ומיקי לא יצאה. ועברה חצי שעה ומיקי לא יצאה.
ועברה שעה ומיקי....לא יצאה.