הנסיכה על אדן החלון

"תגיד לי ,על מה בדיוק אתה מדבר?" טום תפס כבר יותר עצבים מבדרך כלל ודחף בידיו את הדלת שמקס התעקש כמעט ולסגור בפנינו.
"היי היי,עם מי אתה מתחיל בדיוק?" אמר מקס במבטא רוסי.
"מקס,תרגע שניה. הם חברים שלו" גיל ביקשה בנימוס.
שני הבנים המאצ'ואיסטים נרגעו,ואז מקס אמר שיש לו בדיוק 5 דקות בשבילנו אם לא פחות.
"אני לא יודע מה הסיפור בדיוק,יודע רק שבגללך הוא הסתבך"
"מה יש לו להסתבך בגללי?"
"לא יודע" אמר מקס "הוא אמר לי פשוט שהוא מסתתר מכנופיה גדולה בגלל שהוא התחיל איתם בשבילך"
טום החמיץ פנים ולא הבין על מה מדובר.
"כנופיה?בגללי?"
"כן הוא אמר לי בפירוש בגלל טום חבר שלי מקרית שמונה"
"ומה זאת אומרת מסתתר?"
מקס צחק בשקט ואחר כך הוסיף "אני לא חושב שהוא כבר בתל אביב,אני בכל זאת אביא לך את הכתובת שאולי הוא בא"
אחר כך רשם על דף שם של רחוב ומספר בית וליד זה כתב 'מילי'.
"מי זאת מילי?"
"חברה שלו,הוא היה גר אצלה"
על פניו של טום עלה חצי חיוך "לרותם יש חברה?"
"אנא ערף,אח שלי,אני עייף ומת לעוף מכאן,אפשר?"

"טום,בוא נלך" משכתי אותו מזרועו בלית ברירה.
"אני לא מבין כלום ,אני כבר לא מבין שום דבר "
"בסדר,מחר תחשוב על זה"
"מה?" הוא שאל "מה מחר?"
"מה זאת אומרת מה מחר?"
"רוני,בואי איתי עכשיו"
"לא טום אני לא אבוא איתך עכשיו!" צעקתי "סיכמנו שהולכים לישון מוקדם היום. אני עייפה,אני לא מרגישה טוב ויש מחר עבודה"
"אולי תפסיקי לדבר שטויות?את הרי יודעת כמה רותם חשוב לי"
"אני לא יודעת כלום,בסדר?אני הולכת הביתה"
"רוני" הוא קרא לי ממש בשניה שהתחלתי להתרחק "אל תעשי לי את זה,תנקמי בי אחר כך"
"לנקום בך?" הסתובבתי ושחררתי אנחת עצבים "אולי די לחשוב שהכל סובב סביבך?אני לא רוצה לנקום בך ואין לי על מה לנקום בך,מובן?!"
צעקתי לו בפרצוף. הוא השתתק ואחר כך אמר "מה שתגידי"
"יופי. ועכשיו בוא כבר לרותם שלך"

להסתובב בתל אביב כשאתה לא מכיר שום מקום כמעט,זה לא כיף בכלל.
להסתובב בתל אביב כשאתה נמצא עם בן אדם שדחה אותך כמו כלב אחרי לילה ביחד,זה ממש לא כיף.
להסתובב בתל אביב בשעה 2 בלילה כשאתה מת מעייפות ואין לך מושג מה אתה מחפש ולמה,זה אפילו עוד יותר לא כיף.
אבל בסוף איכשהו הגענו לכתובת המסריחה של רותם. הזמן עובר מהר כשנהנים.

"אתה חולה נפש. אין,אני מסתובבת עם חולה נפש. בשעה כזאת אתה רוצה להעיר את ... מי שזה לא יהיה?"
"ואם הוא לא פה כבר?את לא חושבת שצריך להזדרז כמו שהמקס ההוא אמר?!"
"אני חושבת" שילבתי ידים בכעס "שהמקס ההוא הוא חולה נפש בעצמו"
"טוב ,טוב שפיות שכמוך,בסדר"
טום האיר עם הסלולרי שלי על דלת הבית וראה שמספר הדירה הוא 41 ,בדיוק הדירה שחיפשנו.
אחרי נשיקה עמוקה הוא נקש בדלת הבית מספר פעמים.
לא היה כל מענה.
"אתה רואה,אין אדם ער"
"רגע" הוא סירב לזוז והמשיך להקיש בדלת.
פתאום הדלת נפתחה. מולנו לא עמד רותם וגם לא החברה המיועדת שלו,זו הייתה אישה זקנה עם פרצוף זעוף לבושה בחלוק שינה.
"שלום..." טום גמגם.
"מה אתם רוצים?"
"אנחנו מצטערים,טעינו. בוא טום" משכתי אותו.
"רגע!" הוא שוב סירב ללכת. העקשנות שלו לפעמים זה משהו לא יאומן.
אני רוצה לישון,אלוהיי!
"את מכירה מישהו בשם רותם?"
הזקנה עמדה בפרצוף כעוס עוד יותר מולנו ולא ענתה.
אחרי מספר שניות שכבר הספקנו להתחיל ולאבד תקווה,היא אמרה "כן,מי אתם?"
"את יודעת אולי איפה הוא?"
"הוא והנכדה שלי בדיוק לפני 5 דקות יצאו מכאן לתחנה המרכזית,הם נוסעים לירושליים"
"מה?!" טום צרח .
"טוב,עבר עלי ערב מאוד קשה. אם אתם חלק מהחברים שלהם אתם יכולים לחפש אותם"
"יש לך את המספר של הנכדה שלך ?!"
"לילה טוב" היא טרקה בפנינו את הדלת.

"אתה רואה?אמרתי לך שלא כדאי,אתה סתם מתאכזב עכשיו"
טום שתק ורקע ברגליו חלשות ואז הסתכל על רגליי ואמר "את יכולה לרוץ עם הנעל הזאת?"
"אני מה?"
עוד לפני שעיכלתי הוא משך את ידי וצעק "בואי!" ומהר מאוד מצאתי את שנינו רצים.
מרגע לרגע הלילה הזה הופך לסיוט שמתגשם.

מזיעים בקור הלילי של תל אביב,רצנו אני וטום לעבר הלא הנודע.
טום טען שזה לכיוון התחנה המרכזית ואני רצתי אחריו למרות שיש לי ספק בכך שהוא פתאום מכיר את העיר כל כך טוב.
"אולי די?!"
"רוני,עוד קצת"
הוא גרר אותי ממש אחרי הריצה הארוכה שלא השתלמה.

לבסוף,ואין לי מושג איך ומי מוסר לו פרטים באוזניה,הגענו איכשהו לתחנה המרכזית.
אוטובוסים לא היו שם - הומלסים,מוניות והרבה רעש -אכן היה.
טום כמו מטורף זז לצדדים,רץ ממקום למקום וצעק "רותם!"
אני לא ידעתי מה לעשות. עמדתי בשקט מנסה להסדיר את נשימותי כשפתאום הוא צעק "הנה הוא!!"
רותם ונערה נמוכה שעמדה לידו היו ממש בפתח מונית.
"רותם!!!!!!!!!!!!!!!!!" טום צרח. רותם לא ענה.
"רותם!!!" הוא צרח בשנית ואז רותם הואיל בטובו להסתובב.
"טום?!" הוא צעק בבהלה ואז צעק לנהג המונית "זה בסדר נעלה על מונית אחרת כבר"
ואז זרק את התיק מידיו ורץ אל טום . השניים התנפלו אחד על השני בחיבוק רחב ידיים שהותיר אפילו לחזקת לב כמוני,להזיל דמעה.
או שזו הייתה זיעה שנטפה,לא ברור.
הם נראו כמו זוג מאוהב מהסרטים ועוד שניה שפרצו בבכי וזה היה בדיוק הזמן הנכון לגחגך בגרוני.
"היי , זאת ההיא מטבריה לא?"
"כן" צחקתי .
"מה את עושה כאן?"
"סיפור ארוך" אמרתי "מה נשמע?"
"בסדר. ובעצם,מה אתה עושה כאן טום?! יא גנוב"
"אולי תסביר לי לאן אתה הולך?" ענה טום.
"אולי נשב כולנו ונסביר את ההסברים לכולם במקום לירות שאלות לכל עבר,מה דעתכם?"

הרעיון שלי התקבל בברכה וישבנו שם על השולחנות עץ.
"אז ברחת מה'בית'. אשכרה ברחת מה'בית'"
"לא יכולתי יותר לסבול את מה שהם עשו לך"
"אין חברים כמוך בעולם הזה,טום"
"די להחמיא לי כמו איזה כוסית,עכשיו תסביר לי מה אתה עושה כאן?"
"איך מצאתם אותי?"
"יד הגורל. סיפור ארוך"
"קודם כל תכירו- זאת רלי,חברה שלי"
רלי המבוישת ישבה במבוכה וחייכה.
"חברה,סחטיין. היי רלי,אני טום" הוא לחץ את ידה. מה הוא שר הפנים?
"טום" הוא פתאום שינה הבעה "אנחנו ממש חייבים לעוף מכאן בגלל הרבה סיבות"
"למה?מה קרה?"
"קודם כל.....אפשר?" הוא שאל את רלי. היא הנהנה בראשה. מה היא אילמת?
"רלי חיה עם סבתא שלה. וסבתא שלה מכה אותה מגיל קטן וזהו,אנחנו בורחים לאמא שלה שגרה בירושליים"
יצא לי סאונד קטן של צחוק וכולם הסתכלו עלי.
"מצטערת,פשוט זה הזכיר לי משהו".
"והסיבה השניה היא...אתה"
"אני?למה אני?"
"תראה טום...אני לא יודע איך להגיד לך את זה כל כך. יש סיכוי שאני יודע איפה אח שלך"
טום בלע את הרוק "אני יודע שהוא בתל אביב"
"כן,הוא כאן. אני חושב"
"מה?איך ולמה?"
"ראיתי את איציק לפני כמה זמן"
"איציק?!איציק כאן?"
"מסתבר שכן. אז ישר עלה לי במוח הסיפור שספרת לנו ושאמרת שסביר להניח שבראל נמצא עם איציק ובנאדי ההוא"
"נכון. ראיתי באמת את בנאדי כאן"
"באמת?ומה עשית?"
"כלום. רציתי לתכנן את זה כמו שצריך כדי שהוא לא יברח ממני"
"אז זהו,אני לא חשבתי על זה" אמר רותם והדליק סיגריה "אני הלכתי אליו,הוא לא זיהה אותי בהתחלה. בכל אופן כשהוא הבין כשאני קשור אליך
הוא התחיל לברוח אבל אני,אתה יודע שיש לי ריצת ספיד,רדפתי אחריו והצלחתי להגיע אליו. ואז בדקה האחרונה הוא חמק לי מהעינים והגעתי למן מאורה כזאת גדולה עם הרבה בחורים ובחורות ופתאום חנקו אותי מאחורה וקשרו לי את העינים. זה היה מטורף,כמו בסרט.
הצמידו לי סכין לגרון ושאלו מה אני רוצה מבראל ומי מחפש אותו. כמובן שסירבתי לענות ,הם לא נתנו לי הזדמנות והעיפו אותי משם.
אחרי שלושה ימים חזרתי לשם. ניסיתי להתגנב איכשהו כשראיתי את איציק יושב שם לבד. ביקשתי ממנו שלא יעשה לי כלום ורק יקשיב,שאני רק לטובת טום שחושב שאח שלו מת אולי. אבל הוא לא רצה לשמוע ומהר מאוד התנפלו עלי כנופיה גדולה של בריונים והכו אותי"
ואז הרים את החולצה והראה לנו חתך עמוק בגבו.
"ומאז הם רדפו אחריי כמה פעמים,הם אפילו איימו על רלי פעמיים שכדאי לנו להפסיק לרחרח. הם כל הזמן אורבים לנו,הם עוקבים אחרינו. ממש עכשיו יכול להיות שהם איפושהו פה צופים עלינו"
אני הייתי בהלם מוחלט,מה שלא התקרב להיות ההלם של טום.
"פאק" הוא מלמל והסתכל על הרצפה "פאק פאק פאק. משהו פה מסריח רותם!"
"מאוד,מאוד מסריח"
"למה הם כל כך מפחדים שאני אגלה את בראל? זה אח שלי!"
"אני באמת לא יודע טום,אני מצטער. אני יודע כמה היה חשוב לך לגלות מה איתו ,אבל לא הצלחתי"
"אתה באמת מתנצל?אידיוט! תראה מה עברת בגללי,אני זה שמצטער"
"שטויות" הוא צחק "אני הרי רגיל לחטוף צלקות כך או כך"
טום תפס בראשו חזק ואמר "לא ראית אותו שם?"
"את בראל? לא זכרתי אפילו איך הוא נראה,אני רק זוכר שהיו לכם אותם עינים ולא כל כך ראיתי שם עינים. קשרו אותי כל הזמן"
"אני לא מבין כלום"
"ועכשיו טום אני ממש מצטער,אתה יודע כמה אתה חשוב לי ואני אוהב אותך. הייתי שמח להשאר כאן איתך עכשיו כשאני לא לבד,אבל זה מספיק.
אנחנו צריכים לזוז,יש מונית אחרונה לירושליים"
הצטמררתי במקומי שחשבתי על מה שיכל לקרות לרותם מבלי שידענו.
"זה בסדר" אמר טום "מגיע לך להתחיל מחדש"
רותם וטום התחבקו וכשרותם בא לפנות לעבר המונית טום צעק "חכה,תתן לי את הכתובת של המקום ההוא,איפה שהחברים של אחי היו"

כל הדרך הביתה , במונית אחת קטנה ללא איש,ישבנו אני וטום.
הוא תפס במצחו כל הדרך וחשב וחשב וחשב וחשב.
"אתה תראה שהכל יסתדר" אמרתי ללא כוח. אין ברירה,אלא לסלוח לו עכשיו.
"אני לא יודע כבר מה אני עושה "הוא לחש.
"אתה תראה ש...נמצא אותו. אנחנו נמצא אותו בסוף נו"
"אני כל כך מחכה לראות אותו רוני. אני רוצה לחבק אותו חזק חזק חזק. להצמיד אותו אליי,להרגיש ...."
הוא בלע את הרוק "להרגיש אותו שוב"
ראיתי דמעה אחת נוצצת בעיניו. חיבקתי אותו בעצמי.
"לספר לו על כל מה שקרה לי כל השנים האלה בלעדיו. את לא יודעת מה זה להיות לבד לתמיד.
תראי אותך,את לבד פתאום וזה נראה לך כמו נצח. תחשבי שזה באמת היה תמיד ככה"
"אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו" אמרתי "ההורים שלי יחזרו בקרוב" גם בעיני נצצה דמעה.
"ברגע שאני אראה אותו " הוא אמר עם דמעה וחיוך גדול "אני אמחץ אותו,את תראי"
"אני בטוחה " חייכתי גם אני.

הלכנו לישון. ידענו שהזמן הקרוב יתרכז במשימה אחת- למצוא את אח של טום.
ישר אחר כך אני חוזרת הביתה. ולא משנה לי כבר מה יהיה איתו. הוא יסתדר,אני יודעת.
אני חוזרת הביתה. ומחזירה את המשפחה שלי לקדמותה.

"בוקר" אמרתי. בקושי 5 שעות שינה,זה היה הזמן שנמנמתי.
"בוקר" הוא ענה לי יושב על הספה ושותה קפה.
"למה לא הערת אותי?"
"ברח לי מהראש"
לא הגבתי. קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן.
אחר כך חזרתי לסלון והוא הושיט לי כוס קפה שהכין לי,לפחות בזה הוא מועיל.
"אני כל כך עייפה " התיישבתי על הספה לידו "בקושי 5 שעות ישנתי"
"לא עצמתי עין" הוא ענה.
"מתי אנחנו צריכים להיות שם?"
"ב8 וחצי אני חושב"
"אז כדאי שנזוז כבר"

אני(המתוסכלת) וטום (המהורהר) הלכנו לעבוד.
"תקפצי תביאי לנו כמה קוראסונים"
"שוב קוראסונים?עוד תהיה לי הרעלת קוראסונים מהתל אביב הזאת"
"אני מחכה לך בפנים"
גם כן זה. שולח אותי לשליחויות. נו,באמת. אני כמו רובוט. אין לי מושג למה אני עובדת.
אני לא רוצה לעבוד,אין לי בשביל מה לעבוד.
"כמה זה יעלה לי?"
"10 שקלים"
"10 שקלים?" שאלתי בפליאה "בטבריה זה היה מקסימום 5"
"מה?"
"כלום,תודה"

"והיו רגעים שהייתה נשברת ואוספת את שבריה לחתיכה אחת שלמה כמעט"

יצאתי מביתם של דורית וג'וני ופסעתי אט אט במדרגות לעבר הבית שלנו כשפתאום כשהבטתי לכניסה לא הבנתי מה הולך שם.
ראיתי את טום יושב על האבן הקטנה ומדבר להנאתו עם בחורה.
כשהתקדמתי עוד ועוד זיהיתי את השיער הארוך שלה כשיער הארוך של מיקי.
"מיקי?" שאלתי במדרגה האחרונה.
"רוני" היא הסתובבה אליי וזינקה ממקומה.
"מה את עושה כאן?" התפלאתי.
"את רוצה שאני אלך?" היא צחקה.
"לא" צחקתי איתה "מה...מה?"
"סתם,באתי. היה לי משעמם והייתה לי הכתובת שלך,אז באתי"
"אה" אמרתי ואז הסתכלתי על טום שישב שותק מאחורה "הספקתם כבר להכיר,אני רואה"
"כן,חמוד הידיד שלך הזה"
טום חייך עם גומתו הענוגה בצד. מה אתה מחייך שימפנזה?
"כן" אמרתי בכעס. מה היא באה אליי לבית בלי להגיד?מה היא יושבת לי בכניסה עם טום כשהיא לובשת גופיה שבלי העין,ואין עין הרע,מבליטה לה את כל הנשיות?ויש לה נשיות.

טום נכנס פנימה ואני ומיקי נשארנו לשבת שם.
"טוב,צאי מהסרט" היא אמרה.
"מה?"
"מה הפרצוף תחת הזה?תהיי רגועה,לא באתי לגנוב לך את טומי שלך"
"מה פתאום,מאיפה הבאת את זה?"
"אויש נו,אהבלה. בסך הכל דברתי איתו שתי דקות עלייך. הוא אמר שהלכת לבדוק אימיילים חשובים ושבטח תיכף תבואי,אז חיכיתי.
נחמד דווקא. לא הטעם שלי בכלל,יותר מדי מוזר. אבל אתם מתאימים"
"אה" אמרתי "בסדר"
"תשתחררי כבר,מה קרה? את רוצה שאני באמת אלך לגנוב לך את טומי שלך?אולי זה יעודד אותך?"
התחלתי לבכות.
"היי!" היא צעקה "מה קרה?לא,לא התכוונתי באמת! "
"זה לא זה לא זה"
"אז מה זה?"
"רע לי,מיקי. אוף,רע לי כאן. אני רוצה הביתה שוב"
"מה,אז תחזרי הביתה. אני לא מבינה כלום"
"אוף" משכתי את האויר פנימה "אז ככה"


מיקי הייתה קצת בשוק מהסיפור שלי וטענה שהיא חשבה עד אותו היום שהיא המוזרה ביותר וברגע זה הכתר עבר לראשי.
אחר כך ביקשתי ממנה שלא תדבר על זה,רציתי להרגע מהכל ונכנסנו פנימה להכין קפה.
"אתם מעשנים?" היא שאלה.
"לא"
"מה קרה לך ביד?"
"נשבר עלי בקבוק"
"פאק!בקבוק?את בסדר?"
"אין צורך לדאוג " אמר טום ששכב על המיטה וראה טלויזיה "רוי עזר לה"
לא הגבתי ורק חייכתי ליד הקומקום,עם הגב אליו,חיוך ערמומי.
היא לחשה לי בשקט "מי זה רוי?"
"מישהו" אמרתי בקריצה.
היא מהר מאוד הבינה שזה בדיוק הבן אדם שהיא דברה איתי עליו,לגרום לו לקנא ואז אמרה "טוב אחותי,טוב!" ונתנה לי צ'פחת עידוד בגב.
אחר כך ישבנו שלושתינו על כוס קפה. כל הזמן דאגתי שטום לא ישים עין יותר מדי על מיקי,אבל גם ככה הוא היה נראה כל כך מהורהר שלא נראה לי
שהיה ממש אכפת לו.
"אני רוצה ללכת לשם רוני" הוא פתאום קטע אותנו במהלך השיחה.
"לאן זה לשם?"
"למקום ההוא...איפה שזה לא יהיה...שאחי שם"
"השתגעת? שכחת מה רותם אמר? זה יכול להיות מאוד מסוכן. ועוד הם בטח יכירו אותך ובכלל יתנפלו עליך"
"אבל אני רוצה לראות אותו,לא אכפת לי למות בשביל זה"
"תפסיק להיות כל כך גיבור ובמקום זה תחשוב על דרך חכמה"
"אני לא חושב חכם,אני חושב יעיל"
"אותו דבר,טמבל. מה יעיל בזה שתחטוף מכות רצח או תסתבך עם כנופית רוצחים או לא יודעת מה?"
"אז מה נעשה?"
"לא יודעת" אמרתי בכעס "אולי מישה אחר ילך. אולי...אולי אני אלך"
"השתגעת ?"
"לא,אולי אני אלך ואנסה לראות מה הולך שם ומה המקום הזה. אני אשחק אותה סתם תמימה"
"מה פתאום נראה לך באמת שאני אתן לך להתקרב לשם?"
"סלח לי? ממתי אני מבקשת ממך ש'תתן לי'?"
"רוני,לא! נקודה!"
"אה,טום,תפסיק לדבר אליי כמו אבא שלי . אני לא מרגרינה,אוקי?"
"זה לא קשור!"
"זה כן קשור!"
"זה לא!"
"זה כן!"
"לא!
"כן!"
"אתם רוצים אולי,שאני אלך?" שאלה מיקי בנחמדות
"לא כל כך הבנתי מה ולמה,אני רק הבנתי שזה קשור לעבריינים ולפתות אותם-אני אוהבת"
אני וטום הבטנו אחד בשניה ואז במיקי וחייכנו ביחד.