הנסיכה על אדן החלון

"כשפקחה את העינים במצמוץ ראשוני היא ראתה אור נכנס לחדר ושמעה ציוץ ציפורים,היא הרגישה מושלם. מבפנים...."
התמתחתי לצדדים והתהפכתי ומששתי את המיטה-טום לא היה שם.
"טום?" שאלתי בבהלה כשפלג גופי העליון מוסט מעלה "טום?"
הוא לא היה בדירה.
הרמתי את ראשי וראיתי שחצי דלת פתוחה. מיהרתי לשים עליי גופיה קצרה ולשאול שוב בשקט "טום?"
לא קיבלתי מענה. כשפתחתי בעדינות את הדלת אליי קרני שמש חזקות ולוהטות חדרו פנימה וכיסו את כולי וסינוורו את עיני.
לא הבנתי איפה הוא,לאן הלך כבר?ומדוע השאיר את הדלת פתוחה?
אז פסעתי בעקבות קטנות על הרצפה על שביל בדשא הארוך לעבר החורשה הקטנה בסוף ההר שמאחורי הבית.
ואז ראיתי אותו שוב מביט קדימה לכיוון הים. השמש יקדה על הראשו והוא פרש ידיו לצדדים כמו פעם.
הוא עשה מה שהוא היה עושה ב'בית' - "ההתחברות".
הבטתי בו מאחורה. גבו היה מופנה אליי. רציתי לרוץ אליו ולחבק אבל לא הפרעתי.
הייתי מאוהבת פעם כבר בשחר. זה היה עצום,זה היה ענק ,זה היה משהו ראשוני. אבל זה לא הגיע ולו במעט לפרפרים שריצדו וריקדו בליבי.
שהיו לי בבטן,בראש,בשפתיים ובעינים. שרציתי לצעוק "אני אוהבת אותך".
לא יכולתי לחכות עוד,לא יכולתי להתאפק. עכשיו אני אומר לו את זה! עכשיו אני אחשוף את האמת.
אז התקרבתי אליו מאחורה בצעדים קטנים שלא יבהל עד אשר הייתי ממש לידו והוא כנראה הרגיש.
הוא פקח את העינים והסתכל עליי.
"היי" אמרתי בחיוך.
"היי" הוא ענה,מביט לים.
"הפרעתי לך?לא התכוונתי"
"לא" הוא אמר "זה בסדר"
אחר כך הסתובב בפתאומיות והלך באיטיות לאבן גדולה שהייתה שם.הבנתי שמשהו קורה.
"מה שלומך?" שאלתי,מנסה להתעלם מהזריזות בה הוא מסיט את הראש לצדדים.
"בסדר" הוא אמר בכעס שכזה.
אחר כך שאלתי "מה....מה..." בגמגום מטורף.
"רוני תקשיבי" הוא היה זעוף ,הוא היה מוטרד וכל הזמן רקע ברגליו.
"אני מקשיבה " התיישבתי לידו והסתכלתי עליו.
"אני לא יודע מה..." הוא גמגם לעצמו.
"טוב,זה לא היה צריך לקרות. אוקי?"
לא אמרתי כלום.
"מה שקרה אתמול בלילה זה היה ...היה משכרון,היה מבלבול,היה ממשיכה...."
בלעתי את הרוק והרכנתי ראש למטה.
"זה היה משכרון?זה היה...מבלבול? מה מה מה?על מה אתה מדבר?"
"אני ... רק מנסה להגיד ש..."
"תקשיב טום" השתקתי אותו ,לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לדבר:
"אני מבינה שזה מבלבל אותך כי ... כי כי..." הגיע תורי לגמגם "כי אולי לא היית עם בת במצבים כאלה וזה נראה לך שונה או ..."
"רוני" הוא צחק מעט ואמר "אני לא בתול"
טוב,מיותר לומר שלקיתי בהלם חולף. טום לא בתול?ממי?ממה?ממתי?מרוח הקודש?
"מה?" זה כל מה שהצלחתי להגיד.
"מה זה חשוב עכשיו מה"
"עם מי?"
"אבל מה זה חשוב עם מי?"
"חשוב!"
"עם קסם עם קסם...ועם עוד כמה אחריה"
בלעתי את הרוק ממש ממש עמוק בגרון. מה לומר?איך להגיב?הוא אפילו לא נתן לי זמן תגובה ורק המשיך בשלו.
"אני לא רוצה לפגוע בך,ואני בטוח שגם את לא רוצה אותי. את הרי יודעת איזה מסובך אני!אני נטל!אני מס הכנסה! אני ..אני.. מכת מצריים האחת עשר אני.."
"אני אוהבת אותך!"
הוא שתק. גם אני שתקתי. זה יצא מתוכי כמו לבה לוהטת שמתפרצת מהר געש.
זהו,לא יכולה לשמור יותר בבטן את הדבר הכי גדול שהרגשתי אי פעם לבן אדם. לבן אדם הכי מטורף שהכרתי,ועם זאת הכי מיוחד.
"את מה?" הוא שאל,עשה עצמו כאילו לא שמע בפעם הראשונה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי וחזרתי שוב "אותך ,אותך!"
ואז התקרבתי אליו ואחזתי בידו הרועדת כמעט "אותך,מס הכנסה שכמוך,מכת מצריים שכמוך,נטל שכמוך. מהרגע הראשון שראיתי אותך....מהרגע ששמעתי אותך שר,מהשניה שהבטת לי בעינים ושידעתי שהשם שלך הוא טום,מהרגע שאתה איתי"
הוא לא הגיב. הוא הרכין את הראש כמו בול עץ,כמו אבן. כמו...כמו גוש קרח קפוא וטיפש שיודע בדיוק מתי להרוס רגעים .

אחרי מספר שניות כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני עושה מעצמי קרקוז.
"נו,אולי תגיד משהו!"
"לא רוני,לא"
"מה לא?"
"את מתבלבלת!"
הוא צעק פתאום בקול גבוה.
"את לא אוהבת אותי ,זה פשוט שהתרגלת אליי כי אני הדבר הכי קרוב לגבר שנמצא איתך. אני מניאק ומסריח שלא יודע כלום מהחיים שלו וחושב שהוא יודע הכל. עוד מעט את לא תזכרי מי אני חוץ מאיזה "הרתפקה" "
"טום,די" ניסיתי לעצור את הזוועות שהוא דיבר ללא הצלחה.
"רוני,אני מתחנן אלייך" הוא תפס לי בידיים "אל תגידי את מה שאמרת עכשיו שוב אף פעם!"
הוא צעק "תשכחי ממה שהיה אתמול!"
בעיני התמלאו דמעות וכשהתמקדתי בענף זרדים קטן שהיה מונח על הרצפה מפורר,ראיתי איך הדבר הכי טוב שהרגשתי אי פעם הולך ומתפורר.
"אני מצטער רוני,אני לא מסוגל לאהוב. אני לא יכול,זה פשוט ככה"
"אבל....למה?" שאלתי כששחררתי לחופשי בדיוק את הדמעה הראשונה.
"ככה,ככה ככה. לא יודע למה,אני דפוק נו אמרתי לך מראש. זה פשוט לא יקרה-אני ואת. אני מצטער"
ואחר כך הוסיף נוסף לכל את המשפט שהרס אותי סופית "זה לא את,זה באמת רק אני".

ואז כשמבלי שעשיתי דבר השתחררו להן דמעה שניה ושלישית ואז גם רביעית וכל השאר קמתי בעצבים ובסערה וברחתי פנימה ואחריי טרקתי ונעלתי את הדלת הראשית של הדירה והתפרצתי בבכי במיטה.
רקעתי ברגליים והרגשתי רע. יצאתי כזאת פתטית שבכלל אמרתי ליצור הגועלי הזה שאני אוהבת אותו.
הוא אפילו לא בא אחריי,הוא נשאר להתפגר לו בחוץ.
"היא כיסתה את עצמה עד מעל הראש,וברחה שוב. ברחה מעולם מצויר שציירה לה"

דפיקות דלת העירו אותי. מסתבר שנרדמתי שוב אחרי כמעט שעה של בכי בלתי פוסק לכרית.
לא רציתי לפתוח מהחשש שזה רוב הסיכויים יהיה הוא.
הנקישות לא פסקו והתחילו לעשות לי כאב ראש אז קמתי לפתוח בעצבים מירביים.
זה לא היה טום.
זו הייתה גרסה לבנה יותר שלו,משקפופרית יותר,עם שיער ארוך יותר ונקבתית יותר. בקיצור זו הייתה דורית.
"אה,דורית" אמרתי.
היא צחקה ואמרה "זה נשמע כאילו שזה רע"
"לא לא לא " עפופה שכמותי,מחצתי את הדפנות של העינים להוציא את לכלוכי השינה ואמרתי "בואי,תכנסי"
"הערתי אותך?" היא נלחצה .
"כן,אבל זה טוב. נרדמתי כל כך הרבה ובכלל...מה השעה בכלל?"
" 4 וחצי כמעט"
" 4 וחצי ?!" צרחתי.
"כן,עכשיו רק התעוררת?"
"התעוררתי כבר בבוקר "אמרתי בשקט "ואחר כך נרדמתי שוב,נראה לי"
היא צחקה יותר ואמרה "אח אח,גיל הטיפש עשרה"
ואחר כך שאלתי בפליאה "איפה טום?את ראית אותו?"
"כן,הוא בא לבית החולים לפני שעה בערך ואמר שהוא יחליף אותי. זה מזל,כי אני גמורה"
"אה" אמרתי .
הלכתי לשטוף את הפנים והיא צעקה לי מהסלון "אני מצטערת אם אני מפריעה פשוט באתי לקחת מהתא העליון של הארון כמה אלבומים"
"זה בסדר גמור" עניתי לה והרגשתי את הקרקור של הבטן שלי. אין לי מושג כמה שעות רצופות לא אכלתי.
כשחזרתי לסלון היא בדיוק ירדה משרפרף קטן עליו עמדה והורידה אלבום תמונות גדול ושחור.
היא פתחה אותו ואמרה "יש כאן הרבה תמונות שלי ושל ג'וני וגם שלו לבד. חשבתי לעשות לו איזה 'מסיבת הפתעה קטנה כזאת' היום כשהוא יחזור מהבית חולים,מה את אומרת?"
"מה? בטח בטח" הסכמתי מהר.
"את רוצה לאכול משהו?" היא שאלה.
"אממ...."
"כי פשוט הבטן שלך מקרקרת נורא"
"שומעים?" התביישתי ואז צחקתי "כן באמת לא אכלתי הרבה זמן"
"בואי,יש לי אוכל"
"תודה" עניתי.
נעלנו את הדירה ועלינו אל הבית של דורית וג'וני.

דורית הייתה בחורה חיננית מאוד אם כי משעממת ביותר. היא מסוג הטיפוסים שלא יכולתי לדבר איתם יותר מ-10 דקות רצופות.
היא יותר מדי חמודה,יותר מדי מתוקה,יותר מדי בייבי-פייס.
אבל מה שכן,הודיתי לה מאוד על האוכל שהיא הכינה לי שאפילו לא שמתי לב לטעם שלו מרוב הרעב.
אחרי שאכלתי אצל דורית החלטתי לעשות מעשה ויצאתי מהבית.

"יאללה,כנסי. לקח לך הרבה זמן למצוא את הבית?"
"לא,דווקא הסתדרתי"
"תורידי נעליים רק"
"להוריד נעליים?"
"כן,אמא שלי שטפה לא מזמן. זה מן טקס קדושה. סיגריה?"
"לא,תודה"
הבית של מיקי היה בית גדול ויפה. זה היה נראה שיש להורים שלה כסף והרבה ולא הבנתי איך ילדה עם כאלה תנאים מוצאת את עצמה לבדה,בלי ההורים ולא בבית.
בעצם,טוב נו. תראו מי שמדברת.
"איזה מגניב שהחלטת לבוא בסוף" מיקי התרווחה על הפוף האדום הגדול שהיה במרכז החדר שלה ואני,עוד בוחנת במבטיי הנוקבים את החדר הגדול והמטורף שלה,הנהנתי בראשי.
"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,הרגשתי שאני בהתחלה של התפגרות עצמית"
היא צחקה גם מבלי להבין על מה דברתי ואז שאלה "מוצא חן בעינייך?"
ואז הזיזה את הוילון מעל החלון שלה וחשפה לעיני ציור ענק של בחור ערום.
עיני נפקחו לרווחה "מה זה?"
"אלו שני אשכים וזה הפין. כעיקרון זה זין"
"לא,מפגרת!" צרחתי תוך כדי צחוק "מה הציור הזה?"
"אה,ציירתי שנה שעברה"
"את?" צעקתי "את מציירת?"
"כן,קצת. כשיוצא"
"איזה ענק!"
"לא כלכך ענק,הוא די סטנדרטי" אמרה כששוב התכוונה למה שאני לא התכוונתי ושוב גרמה לי לצחוק.
"את שרוטה,אה?" אמרתי .
"שרוטה?למה שרוטה?"
"כי בחיים לא הייתי מעיזה לשים ציור כזה בחדר שלי ועוד בכל כך גדול"
"אה. טוב,אז אני שרוטה. איזה מארחת מופלצת אני,לא הצעתי לך לשתות. מה להביא?"
"בשבילי רק משהו קר"

כשמיקי ירדה לקומה הראשונה להביא לי ולה שתיה אני הסתובבתי בחדר שלה והבטתי בעניין רב בקירות המקושקשים שלה.
הכל היה כל כך מקושקש עם מלא תמונות שגזורות מעיתונים ומלא תמונות שלה עצמה והרבה משפטים באנגלית ויפנית שרשומים על הקיר ובערך מליון תיקים שאני יכולה להשבע שעשויים מהבגדים של סבתא-רבתא שלי. אבל הכל היה בטעם,ובעיצוב מיוחד.
"תפוזים,זה טוב?"
"תפוזים זה אחלה" לקחתי ממנה את הכוס "תודה"
"אז אולי תסבירי לי,סינדרלה,מה את עושה כאן?איך הגעת לתל אביב עם ידיד שלך יא צ'וקו-מוקו? כי כמו שזה נראה,אם נלחצת מציור פורנוגרפי,את לא כזאת אחת עם תעוזה שסתם עברה לתל אביב"
"כנראה" אמרתי "למרות שיש לי אומץ,ככה אומרים"
"אז מה באמת את עושה כאן?"
"מממ" לגמתי מהמיץ בעודי מנופפת בידיים לצדדים "תעזבי,תעזבי"
"למה?"
"אין לי כוח להכנס לנושא מרמורים אחד כשאני כבר התחלתי את היום בנושא מרמורים אחר"
"טוב,אז מה קרה היום?"
"חוץ מזה שהוכחתי לעצמי שאני פתטית מושלמת בפעם המאה?"
"נו" היא אמרה "אני לא הייתי שם כשהוכחת לעצמך גם בפעם הראשונה,אז ספרי בבקשה"
"אמרתי לבחור שאני אוהבת,שאני אוהבת אותו"
"נו,אז איפה פה הפתטיות?"
"הנה היא מגיעה. הפתטיות היא בזה שלא הייתי צריכה להגיד לו"
"למה לא?"
"כי הוא שמוק! כי הוא דביל,כי הוא בן אדם מוזר"
"נו,עדיין לא הבנתי"
"הייתי מאוהבת כבר,לא מזמן בכלל. וזה נגמר רע. רע מאוד,הוא מניאק. ואז התאהבתי שוב,לא יודעת אפילו איך"
"בידיד שאת גרה איתו?"
"כן" אמרתי בעצבות ועיקמתי פרצוף.
"נו ומה קרה?הוא לא בקטע שלך?"
"הוא כן בקטע שלי"
"אז ?"
"זאת אומרת,הוא טוען שלא. אני יודעת שכן. ראיתי איך הוא מסתכל עליי ,ראיתי איך הוא מתרגש לגעת בי"
"לגעת בך?שכבתם?"
"לא! "צרחתי.
"אמאלה,מה הצעקה הזאת?מה כבר אמרתי?"
"סתם" צחקתי "פשוט,מוזר לי שאמרת את זה כי אני חושבת שזה יכל לקרות אשכרה אתמול,אם לא היינו עוצרים את עצמנו"
"את בתולה?"
"כן" עניתי "למזלי"
"למזלך?" היא התפקעה מצחוק.
"כי אם הייתי עושה את זה עם האקס שלי,אז אללה יסטור"
"אללה יסטור" היא שוב צחקה "את מצחיקה אותי עם המילים שלך. ולמה אללה יסטור?"
"כי הוא מניאק,סכמנו כבר ,לא?"
"מה עשה המניאק?"
"הרבה שקרים,בגד בי"
"בגד בך?" היא צרחה "בדבר יפה כמוך?אם הייתי בן הייתי משתחווה בפנייך"
הסמקתי מדברים של בחורה לראשונה בחיי,אני חושבת.
"תודה,אבל עזבי. הוא סתם דפוק"
"כן,סטינו מהנושא לגמרי"
"בקיצור ה'חדש' או וואטאבר,הוא דביל. הוא לא מסוגל להתאהב,ככה הוא אומר"
"ממממ" היא הוציאה עשן מהסגריה "זה מה שהם כולם אומרים"
"לא,אצלו זה אחרת. אפילו חבר שלו אמר לי את זה מראש-לא להתאהב בו.אבל אני כזאת שחייבת ללכת על מה שאסור"
"כל הבנות ככה,אין מה לעשות בעניין"
"יש! יכולתי להיות זהירה יותר אחרי הפעם הקודמת"
"ומה קרה?אחרי שאמרת שאת אוהבת אותו"
"הוא הגיב זוועה. הוא כל הזמן חזר על זה שזה לא יקרה ביננו,שהוא לא מסוגל ולא רוצה ושהוא מצטער. מצטער. מה הוא מצטער?
מה זה נראה לו?יום כיפור?"
היא צחקה.
"נו,מה את צוחקת?!"
"אני מצטערת,את מצחיקה אותי"
"גם את התחלתי להצטער"
היא שוב צחקה ואז גם אני נשברתי מהרצינות שלי וצחקתי.
"אכן,מצב קשה" היא אמרה "אבל את תצאי ממנו כמו גדולה. בינתיים,קחי שכטה"
היא דחפה לי את הסיגריה לפה.
"די,איכס. לא!"הזזתי את ידה.
"שכטה אחת עלובה"
"כבר לקחתי,זה מגעיל"
"לא רוצה -לא צריך" היא אמרה וחזרה לדחוף את הסיגריה לפיה.
"עכשיו ,תקשיבי מה את צריכה לעשות"
הזדקפתי על המיטה והיא ישבה ברגליים קפוצות לחזה ואמרה "הפוך על הפוך"
אני חיכיתי להמשך של הפרינססה : "את תשתני עכשיו. וואלה,לא רוצה אותי?לא צריך"
"מה?"
"עכשיו בבום תשתני. תבואי כמו גדולה ותגידי לו 'ג'פריסון תקשיב....' "
"מה פתאום ג'פריסון?!"
"נו,איך קוראים לו אז?"
"טום"
"טום נו,ג'פריסון,אותו דבר. ידעתי שיהיה לו שם של איזה סקייטר אמריקקי,סתמי את הפה ותקשיבי!
'טום,תקשיב,סבבה. באמת שסבבה. אתה צודק זה לא צריך לקרות ביננו,אני סתם התבלבלתי בגלל הקטע שהיה ביננו אתמול המזמוזים והירידות'"
"שום ירידות!"
היא צחקה ואמרה "תזרמי,תזרמי"
" ' ובקיצור,יאללה אח שלי,אני מבינה. הלאה?"
"אה?ומה יצא לי מזה חוץ מכאב לב?"
"ואז כשהוא יחשוב שירד לך,תתחילי לגרום לו לקנא,תתחילי לגרום לו להבין מה הוא מפסיד,תגרמי לו לרדוף אחרייך"
"זה יעבוד?זה לא מסוג הדברים שעובדים רק בסרטים?"
"יעבוד,יעבוד. ואם לא - אז הוא באמת טיפש"
"אני מקווה" אמרתי "אני אובדת עצות"
ואז נפתחה הדלת ונכנסה אישה עם שיער קצר וחלק ועינים ירוקות.
"היי" היא חייכה "סליחה שאני מפריעה,מיקי הורדת לי את המייבש שיער?"
"כן,הכל למטה "
"תודה" היא סגרה את הדלת.
"זאת אמא שלך?" חייכתי.
"כן,אשת קריירה שכזאת"
"מה היא עושה?"
"היא מנהלת בנק,ואבא שלי רואה חשבון"
"הו הו הו"
"ומה ההורים שלך עושים?
"אבא שלי איש צבא ואמא שלי מורה"
"מגניב" היא אמרה "איפה הם?"
"בחו''ל"
"עושים חיים?"
"לא יודעת" אמרתי בכעס "לא רוצה לדעת"
"מה קרה?"
"זה סיפור ארוך" אמרתי ואז הנייד שלי צלצל .
זה היה טום המגמגם שאמר שג'וני עוד מעט יורד מבית החולים ודורית ביקשה שנלך לחכות לו בבית למסיבת הפתעה.
"טוב,בכל מקרה -אני ממש מצטערת שנפלתי עלייך ככה עם הבעיות שלי"
"איזה שטויות" היא כעסה "גם ככה,מה כבר היה לי לעשות. שבת זה יום משעמם"
"איזו תל אביבית את" צחקתי לעצמי.
היא קצת עיקמה פנים ולא הבינה מה אני רוצה,אני כן הבנתי.
מיקי היא בדיוק הטיפוס התל אביבי המצוי שחיכיתי לפגוש אבל יחסית לאיך שדמיינתי נערה כמוה - היא ממש מתוקה.

תקתקתי בדלת הבית של דורית. ראיתי כמובן את הפרצוף שהכי לא התחשק לי לראות והכי התחשק לי בו זמנית.
הוא לא אמר כלום רק הסתכל עליי במבט מרחם שכזה ונכנסתי פנימה.
הבית כולו היה מקושט שלטים "ברוך שובך ג'וני" ומלא בלונים ושוקולדים ועל הקיר האמצעי בבית מלא תמונות של דורית וג'וני.
עלה לי חיוך קל על הפנים.
"הם תיכף מגיעים" הוא אמר ואחר כך שאל "את בסדר?"
"למה שאני לא אהיה בסדר?" עניתי בקרירות ואז נשמע צלצול בדלת.
"קחי!"הוא זרק לידי תותח פוטיפרים קטן ושנינו פתחנו ביחד את הדלת וירינו את הניירות הצבעוניים על ג'וני.
הוא התחיל לצחוק ואז צעק "וואו!"
ואז טום מיהר לקפוץ עליו ולחבק אותו. דורית נראתה מאושרת מאחורה ואני סתם עמדתי עם פרצוף חמיצה.
"איזה כיף לי,איזה משפחה חמה יש לי"
אחרי ששניהם חבקו אותו בחמימות הוא ניגש אליי ואני חיבקתי אותו בחיוך גדול.
שמחתי שהוא חזר הביתה. זה כאילו שהוא היה עמוד תווך כזה שחיבר אותי למילה "הורים".
אחרי שסגר את הדלת התיישב ג'וני בשולחן הגדול שדורית ערכה והתיישבנו כולנו סביבו.
"אז איך אתה מרגיש?" שאל טום בעוד שדורית הגישה כל מיני מאכלים חפוזים שהכינה.
"יותר טוב,למזלי. אני מניח שסתם הורעלתי באותו יום מהפטריות שקנינו,כבר באותו יום אמרתי לדורית שיש להן ריח נוראי"
דורית הניחה על השולחן סלט עשבים ירוק וגדול שחתכה וחצי פרגית מקושטת צנוברים לכל אחד.
"השקעת" אמר ג'וני "אהובה שלי".
אני וטום הובכנו קשות מהנשיקה המצלצלת שנשקו זו לזו דורית וג'וני.
"רוני" פנה אליי ג'וני "אני ממש שמח שאת כאן" ואחר כך תפס את ידי ואחז בה חזק.
הלב שלי פעם מהר פתאום "למה?"
"כי את מחזקת את טום,אני יודע"
אני וטום הבטנו מבט אחד בעינים ואחר כך שנינו מיהרנו להסיט את המבט.
"זה בסדר" אמרתי "העיקר שתרגיש טוב".
"אנחנו עובדים מחר,את יודעת" אמר טום.
"אני יודעת"
"נו אז איך באמת הולך בעבודה?" שאל ג'וני. כמה ששמחתי שהוא בא,לא היה לי כוח לשיחת השטות הזאת שרבצה על השולחן.
מצאתי לנכון יותר לתקוע את המזלג שוב ושוב בעשבי הסלט. הו ,אמא. כמה שהאוכל שלך חסר לי כרגע.