הנסיכה על אדן החלון

"מה אתה עושה?" צרחתי בבהלה.
"מה קרה?"
"מה אתה עושה?"
"רואה טלויזיה?"
"אה" החזרתי את הראש לכר ואחרי מספר שניות הרמתי אותו שוב "אתה רואה טלויזיה?"
"כן" הוא ענה "מה קורה איתך?" וחזר להחדיר את מבטו עמוק במסך.
טום רואה טלויזיה. ימות המשיח הגיעו?
"לא אמרת שזה לא מעניין?שזה....שואב את המוח?" קראתי אליו.
"בוקר טוב רוני" הוא אמר. שמעתי את החיוך על הפנים שלו אפילו שמצב בו שכבתי לא ניתן היה לראות.
חייכתי גם לעצמי.

כשיצאתי מהמקלחת שמברשת השינים תחובה עמוק בפי אמרתי לו בגמגום קלוקל:
"אתה יודע,חשבתי חשבתי והגעתי למסקנה"
הוא היה כה שקוע במסך הטלויזיה ולא ענה בכלל,אבל זה לא הפריע לי להמשיך:
"בואנ'ה,זה לא סתם. זה לא סתם שפגשתי אותך,זה לא סתם שהגעתי ל'בית',זה לא סתם שנסענו לתל אביב,
זה לא סתם שאנחנו פה! זה משמיים טום,אני הנבואה שלך"
הוא הביט בי לרגע בפרצוף חמוץ ואז המשיך להסתכל בטלויזיה בעוד אני נואמת בקול-משחת-שיניים:
"כן,זהו. לי חיכית כל החיים בשביל להגשים את החלומות הכי גדולים שלך. קודם כל-השירה והמוזיקה
ועכשיו -אחיך. בלעדיי,כל זה לא היה קורה. אין,אין. בבוא היום תמסור לי פרס נובל על שמך"
הוא הביט בי פתאום במבט עמוק ואמר "אמרת משהו?"
"עזוב" נפנפתי בידיי בעודי הולכת לירוק את המשחה לכיור "יום יבוא ואתה תשחווה לי"

עכשיו מגיע שלב ההדחקה.
אחרי שאת מגלה שאת בת עשרה שגרה עם בן עשרה שנראה כמו מינימום דוגמן על עם מצבי רוח ועומק של איגואנה בקיץ,
ואז את מגלה שאת מאוהבת בו,את צריכה להדחיק.
איך עושים זאת? אה,זה פשוט.
פשוט כל פעם שרואים אותו עוצמים עינים.
טוב,לא פרקטי במיוחד.
אז כנראה אני אאלץ להתעלם מהעובדה הזאת שעדיין לא עיכלתי אותה בשלמותה.
זה ...זה כבד עליי.
אני אדם עסוק. למי יש זמן להתאהב עכשיו?נו,באמת.
רק יצאתי ממערכת יחסים מורכבת. טוב...לא כלכך מורכבת. היא די התבססה על כדורגל,מזמוזים ובגידות.
אבל בכל זאת רק עכשיו אהבתי. ואולי אני עוד אוהבת?מה...מי אמר לי שלא?איך פתאום אני קמה בוקר אחד ובעזות מצח שכזאת מכריזה
"אני מאוהבת במישהו חדש"?! מאיפה כל החוצפה הזאת נובעת?
זה בטח הבדידות. כן כן. הנטישה הזאת וחרדת הנטישה שבאה איתה. ההורים שלי נטשו אותי אז אני מחפשת אדם להתלות עליו,
וטום קרוב,נגיש וגבוה.
בכלל,מה יש לאהוב בטום?אין בו מה לאהוב. אמרו לי כבר. הוא בן אדם אנתיפת. או קריר. או סתם לא ידידותי כל כך לסביבה.
הוא..הוא גם לא כזה יפה! אפשר לחשוב. אז יש לו עיני דבש עמוקות,אז מה?
אז יש לו גוון עור שחום-ברונטי,אז מה?
אז יש לו ריבועים בבטן והוא אף פעם לא הלך למכון כושר,אז מה?
אז השפתיים שלו עבות ובשרניות ,אז מה?!?!?!

"יש!" שמעתי את צהלותיו ואז התקרבתי לסלון בבהלה וראיתי אותו על הרצפה כששתי רגליו פרושות לשני הצדדים והוא צועק בילדותיות:
"למדתי לעשות שפגט"
אוקיי,אני מאוהבת.

"מה גילית בטלויזיה?"
"שום דבר מיוחד,כמו שחשבתי . זה כלי לשאיבת המוח"
"אתה פרימיטיב"
"אני מעדיף להקרא פרימיטיב מאשר לצפות בטראש הזה"
"מתי מתחילים לעבוד?"
"יש לנו איזה חצי שעה,רוצה סביח?"
עצרנו לקנות סביח באיזה דוכן נידח אי שם בבוגרשוב.
למען האמת,תל אביב נראיתה לי פחות איי איי איי מפעם.פעם זה היה הרבה יותר מדליק,בסיפורים,בחלומות.העיר הגדולה.
היום אני וטום במשרה מלאה.מסתבר שבעל הבית,ברנע,הוא איש לא נחמד במיוחד.
המעסיק שלנו,יורם,אמר שהוא יבחן אותנו טוב טוב בהתחלה ונעבוד כמה שעות רצופות.
כן,ברור. זה מקצוע כל כך עמוק וקשה לארוז בקבוקים שאני צריכה ניסיון של 20 שנה מינימום. ברור.
כשהגענו למפעל הבקבוקים הוא נראה לי הרבה יותר מצחין מאתמול.
הכל שם כל כך צפוף,קטן ומגעיל ומלא בקבוקים. אני שונאת לעבוד,ושונאת לעשות משהו שלא מעניין אותי בכלל.
אם היו אומרים לי לכתוב,למשל,הייתי כותבת בכיף.
וכשחושבים על זה,כמה זמן כבר לא כתבתי.פעם הייתי כותבת מלא. שירים,סיפורים,קטעים.ילדה יצירתית.
היום היצירתיות שבי נטשה,והילדה שבי גם כן יצאה לפגרה.

"אז זהו בערך,יש לכם הפסקה עוד שעתיים"
הו,כמה מזל נפל בחלקינו.
"וברנע יגיע עוד מעט,הוא בטח יסתכל על איך שאתם עובדים אז דירבלאק"
"אין בעיה"
טום היה נראה מאושר,שינס מותניו וזינק לעבודה.
אני עוד היססתי.
"נו כבר,מרגרינה,מה קורה איתך?" הוא כבר פתח ארגז גדול ומיין את הבקבוקים שלפניו.
"אולי נחפש עוד עבודה?"
"עוד לא התחלת לעבוד,כבר את מתלוננת?"
"זהו בדיוק,אני...אין.."
"רוני,נו כבר"
הוא זרק לידיי ארגז ובלית ברירה עזרתי לו.
למזלי טום היה היום ברוח שטות והצחיק אותי תוך כדי העבודה. הוא התחיל לספר לי סיפורי שעשועים שלו ושל החברים מהבית.
החברים שכבר לא נשארו לו.
באיזשהו מקום הרגשתי חלק בזה. הרגשתי שאני אשמה להפרדה ביניהם.
אמנם הוא תמיד טען שזה לטובה,כל הבריחה הזאת,כנראה בגלל אחיו,אבל אני תמיד הרגשתי שהוא איבד אותם באשמתי.

ההתעסקות בבקבוקים הייתה מרגיזה. הייתי צריכה לנגב,למיין,לסדר,לארוז.
זה לא עבודה קשה. אני לא מפונקת,חלילה.
טוב,אני כן מפונקת. חלילה.
ובכלל,אין לי מושג מה אני עושה כאן.
"היי את" ברנע,הבעלים המשופם, קרא לי.
"אני?" הצבעתי על עצמי מנסה להתחמק.
"כן,בואי הנה"
טוב ,הוא הולך לפטר אותי. הו יא. אני ממש אשמח להיות עקרת בית קטנה. שטום יעבוד.
"כן?"
"אני צריך ממך עזרה,את נראית לי עובדת חרוצה במיוחד" הוא אמר במבטא רומני מוזר.
"חרוצה?" התפלאתי.
"כן,אני רוצה שתעשי בשבילי טובה"
תשמע,אני ממש לא בקטע של מבוגרים ומשופמים אז אה....

"אני צריך שתלכי בשבילי לכתובת הזאת,לחנות הזאת,ותתני להם את הפקס הזה ואת המעטפה הזאת"
הבטתי בפתק שהוא הגיש לי.
"בעזריאלי?אתה צוחק עליי?"
"למה צוחק?"
"אני לא מתמצאת בעיר הזאת,איך אני אגיע לעזריאלי לבדי,טוב,טום יכול לבוא איתי?"
"חמודה,אני נותן כאן את ההוראות. קחי" הוא הושיט לי כסף.
"מה זה?"
"לאטובוס,קוו 25 מפה בדיוק"
"אבל..."
טום הסתכל עליי במבט עצבני חורק שיניים. הבנתי שאני צריכה להשמע ל'בוס' הגדול.
"טוב,בסדר"
"זה יחשב לך כתוספת שכר"
"אוקיי" אמרתי.

יצאתי משם והחלטתי לעשות מזה כיף. היה עליי קצת כסף שלקחתי,מותר לי להתפנק באיזה משהו מעזריאלי.
ככה לפחות אני אתחמק מהעבודה וטום ידפק לו.
החום הזה בתל אביב מתיש אותי כל פעם מחדש ,וכשאני לבד אז אני חושבת. וזה לא טוב.
אני מתחילה לחשוב על כלכך הרבה דברים שאסור לי לחשוב ולהיות עצובה. ואז להסתכל 200 פעם על הפלאפון ולקוות להודעה,צלצול,כל דבר.

באמת באמת באמת שהתכוונתי לחזור אז לעבודה.
אבל....אני מתנצלת. כלכך. אני מודה באשמה אני אשא כל עונש שיטילו עלי.
הייתי חייבת לחטוא כשראיתי חנות שלמה של אקססוריז.
אז נכנסתי לבפנים וטבעתי לי בעמק האושר שלי - תכשיטים,צעיפים,חגורות ושלל צבעים.
אני חושבת שביליתי שם בערך חצי שעה וקניתי בסופו של דבר רק צעיף קיץ חום עם פסי זהב עשוי סטן ועוד בד מחוספס,שני זוגות עגילים ומשקפי שמש שחורות.
צריך לפתח פה סטייל תל אביבי.

"הו,שלום. חזרת מהר" אמר לי ברנע.
לא ציפיתי לתגובה הזו. יותר ציפיתי לצרחות על שהתעכבתי.
"כן,זה צ'יק צ'ק" עניתי בגאווה "ונתתי לבחורה שם את מה שהבאת לי"
"כל הכבוד א...מה שמך?"
"רוני"
"כל הכבוד,רוני"
"ממושקפת ומצועפת דלגתי לכיוונו של טום שהיה מיוזע ועצבני.
"שלום גם לך" הוא ענה מבלי להביט בי "מה,הלכת לעשות חיים בזמן שאני קורע את התחת?"
"אני? איך אתה מדבר?הוא ביקש ממני להביא את המעטפות שלו לאיזה חנות,אז הלכתי"
"כן" הוא גיחך בעודו מנגב בעייפות בקבוק זכוכית "וחזרת עם משקפי שמש חדשות וצעיף"
"אופס" עניתי "מצטערת,אתה מכיר אותי כבר לא?"
"כן" הוא אמר וזרק עליי את הסמרטוט .
"הנה,בכיין. אני עוזרת לך!" התיישבתי על השרפרף הצהוב והקטן.
"תודה" הוא חייך "אבל כבר סיימנו"
"סיימנו?" שאלתי בתמהון וכשהבטתי בשעון ראיתי שהשעה היא כבר 7 בערב.
הזמן טס כשנהנים. ואני עוד התלוננתי. אני מעדיפה להיות השליחה הראשית של הברנע הזה,מאשר לעבוד כאן .
"הנה אחי,סיימתי איתו,אתה עוד צריך?"
פתאום שמעתי קול וכשהסתובבתי עמד ליד טום נער נאה עם עינים מיוחדות וזיפים שטניים.
"לא,זה בסדר אחי. סיימנו,תודה"
הנער הביט בי פתאום בעודו מושיט לטום יאה ואז בחצי חיוך שאל "מי זאת?"
"זאת?" הצביע עליי טום.איזו שאלה רטורית "זאת רוני,ידידה שלי"
"את גם עובדת כאן או שסתם באת לחכות לו?"
"אני עובדת כאן" אמרתי "ואתה?"
"אני רוי. אני עובד כאן"
"מגניב" חייכתי תוך האנחות קלה.
"טוב אז....נראה אותך מחר?" הוא שאל אותי. ואני מדגישה -אותי. לא,הוא לא שאל את טום.

אחרי שיצאנו מהמקום טום שתק. שתק שתיקה מצחיקה/מרגיזה.
"טוב,מה? נבלעה לך הלשון?"
הוא המשיך לשתוק.
"סבבה,אני אדבר. אני אדבר. אני אדבר.... "
מלמלתי בתקווה שהוא יוצא הגה. הוא חופר כשהוא רוצה,מה קרה פתאום?
"אז הייתי בעזריאלי וקניתי קשקושים ו..." אמרתי בטון ילדותי כשנאי מורחת כל מילה בעודף אושר.
"וראיתי שם מלא אנשים מפורסמים ואפילו יש לי חברה ! ואחר כך ראיתי איש מה זה מצחיק יו טום,מוזר יותר מאיתנו.
הוא ישב על הכביש ופשוט טיפס על כל ......."
"הרוי הזה מעצבן אותי" הוא אמר "הוא נראה לי פלרטטן"
"אה?"
"תזהרי ממני,אל תתקרבי אליו הרבה"
או. או. או. לעצור הכל,לחשוף את יגאל שילון. טום מקנא? טום איש הקרח מקנא? או שמא זוהי רק דרכו המיוחדת לגרום לי להמשך אליו יותר?
לא לא לא,טום קטן,אני לא אפול הפעם במלכודת הקשה שלך.
"למה?דווקא הוא נראה ממש ממש טוב,באמת "
טום רתח ורתח והגביר את קצב הליכתו.
"בקיצור האיש ההוא טיפס על מגדל פחיות שהוא בנה שם ברחוב,אחר כך תפסתי אוטובוס לכאן והיה ממש משעמם לש..."
"נו מה?" הוא עצר לרגע "את באמת חושבת שהוא חתיך?"
"מי?" עשיתי את עצמי מרוכזת בשטויות שדברתי.
"רוי-שמוי"
"יש לו עינים מגניבות וגם הוא מריח מדהים?יוא,אתה יודע אולי איזה בושם זה?אני חושבת 'הוגו'...טוב,בא לי לאכול מנגו. יש בבית?"


בהמשך הדרך סתמתי טוב טוב את הפה אחרי שטום שטף אותי בדרך שאני כל הזמן מדברת .
ואני? אני שתקתי. מדי פעם היו לי פרצי צחוק ובראש עבר לי המושג "דפקתי את הסיסטם".
אני לא יודעת אם הוא מקנא באמת ולמה אבל בואנ'ה- זה כיף!
כשהגענו לבית זה היה כמו בחופשה שמגיעים לחדר להתקלח להתחתך ולצאת.
רק שהיינו בפחות מ-5 כוכבים. אולי אפילו פחות מ-2 ורק ש....אנחנו לא בחופשה.

"מחר את יודעת שאת באה איתי" הוא אמר בעודו מנגב את שערות ראשו אחרי המקלחת.
העור השחום הזה שלו,הוא כל כך יפה.
"לאן?" שאלתי נושכת שפתיים. הוא במילא לא רואה כשהגב שלו מופנה אליי.
"מה לאן?יא לא נורמלית! לשלב הראשון הזה של התחרות ההיא"
"אה" אמרתי "למה לא?" ואז שלבתי רגל ברגל בעדינות והוספתי עוד שן לנשיכה.
גאד,מה שהייתי עושה ליצור הזה. תמים עלק. הוא היה שוכח מהי תמימות אם היה נופל לידיי.
"מה אני אלבש? אין לי מושג. ואני מתחיל להשמע כמוך"
"אל תלבש" לחשתי
"מה?"
"תלבש משהו נוח" אוי,החום גוף עלה לי ל-200 מעלות בערך והתחלתי ללטף מעל החזה,לנגב את הזיעה.
הוא היה עם הגב אליי,במילא הוא לא רואה.
"טוב,אז יאללה,תתאפרי לך ונצא" הוא אמר ואז זז.
אה , כן. ואז גיליתי שהוא עמד ליד מראה. אה , כן. ואז קלטתי שהוא ראה כנראה כל מה שהלך מאחוריו.
"בטח..אני .. מתאפרת"

את הערב הקרוב החלטנו לבלות בחיקם המשעשע של היתומים החדשים.
זה לא יאומן עד כמה שהתחברתי ליתומים בזמן האחרון. אולי עקב היותי 'יתומה זמנית'.
או ..לא זמנית.
כשסיימתי להתאפר טום המשיך במלאכת החפירות במוח שלו ואמר שאני נקבה מדי ושאני מתארגנת שעות ושנפסיד בגללי את האוטובוס ובלה בלה בלה.

מה הוא מתלונן? אני מתארגנת פחות מכל בת ממוצעת.
אבל האמת שהיום היה בא לי להראות יפה. היה בא לי לעשות סוף כל סוף גבות (זאת אומרת,למרוט את היערות-גשם שהיו לי במצח).
"נו את יוצאת,נאקה?"
"שניה גמל שלמה!" צעקתי.
טוב,איפה הנעל השניה?מה?זה גם חוק של ה...נו..המה שמו? אדי מרפי הזה? לא אדי נו,מרפי! שתמיד הנעל השניה תעלם כשצריך לצאת?
"טום מה עשית עם הנעל?!" צעקתי בלחץ.
"אה,סתם,הייתי רעב אז הקפאתי,חיממתי במיקרו ועכשיו ז''ל. נו,מה את רצינית?! "
"אתה לא מצחיק אותי כרגע" צעקתי לעבר היציאה כשראשי תקוע מתחת לכיור. אגב,מסריח שם. סתם למקרה ששאלתם.
טוב,מה אני מחפשת במקרר?אה! אני יודעת. זה מתחת למיטה.
תמיד הכל איכשהו מגיע מתחת למיטה,כל מה שנעלם.
התכופפתי מתחת למיטה והוא צרח מבחוץ "נו!"
ואני צרחתי "יש!!!!! מצאתי" ואז שמעתי את צלצול הסלולרי שלי ומהבהלה הרמתי את הראש ודפקתי אותו בתחתית המיטה.
"איההההההההההההה" צרחתי ותפסתי בראשי הכואב והמסכן.
התחלתי לשפשף בעצבים ולקחתי לידי את הסלולרי ועיני נדהמו.
במהרה לחצתי עליו וצרחתי בהתרגשות ובעינים נוצצות "שי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
"רוני!" היא צרחה.
"טוב,ילדה אני בתחנה. יש לך בול 5 דקות להגיע" צעק טום,למי הזיז ממנו בכלל?
"שי שי שי שי אומייגאד" צעקתי בהתנשמויות "מה נשמע?מה קורה?איך אמא שלך?איפה את?למה לא ענית לי?"
יריתי לה מליארדי שאלות.
היא צחקה ואמרה "ואו,להרגע. התגעגעתי אליך כלכך" היא התנשמה בעצמה "אני מצטערת שלא היה לי טלפון,גם לא יהיה לי עכשיו.
הוא אצל רונן כל הזמן בצבא ואנחנו כל כך ניידות שאין לי זמן להתקשר ואין לי כלכך מאיפה"
"וואו" חייכתי "איזה כיף לשמוע אותך. איך הולך עם הטיפולים?" הסדרתי את הפעימות והנשימות.
"הולך ממש טוב" היא אמרה בשקט ,אבל עם הרבה אור בקולה.
"ואי,באמת?" שמחתי לשמוע.
"כן,אבל זה עוד עבודה קשה"
"ואיפה את עכשיו?"
"אשקלון" היא אמרה "אצל דודה"
"מגניב,ורונן איתכם?"
"כן הוא מחר נוסע שוב לבסיס"
"אני שמחה,באמת שאני שמחה"
"נו מה איתך ילדונת?איך החופש?מה עם סיפורי הבילושים שלך? את בבית?"
התחלתי לצחוק. לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל.
"לא כלכך , האמת"
"מה זאת אומרת?"
"אוי ,אלוהים. אם אני אספר את תחשבי שאני עובדת עלייך"
"נו כבר"
"טוב אני אעשה את זה קצר...עד כמה שאפשר"
השתעלתי קצת.
"אמא שלי ואבא שלי,יש להם סיפור הזוי כזה על איזה מישהו שבגללם הם פשטו רגל באיזה מפעל בחו''ל.
אז עכשיו הם טסו לפינלנד. ואז הם לקחו אותי לדודה מילי והיה לי מגעיל שם והייתי כל כך לבד אז החלטתי לברוח"
"אה?"
"פשוט תעקבי,אל תנסי להכנס לפרטים"
"אוקי,ברחת ו....?" היא נשמעה המומה.
"ברחתי ל...." צחקתי "את לא תאמיני"
ואז המשכתי "ברחתי ל'בית'"
"לאיזה בית?"
"לבית. לבית יתומים בקרית שמונה"
"את עשית ... מה?!"
"כן. ואז היה לי ממש רע גם שם כי שקרתי למנהלת ואז ברחתי לתל אביב" אמרתי ואז הוספתי "עם טום"
היא שתקה מספר שניות ואז צרחה "מה?!" ואז התחילה לצחוק "אהבתי. סיפור נחמד"
"נו,מפגרת. אני רצינית"
"רוני,מה?"
"מה מה ? מה ששמעת! "
"איפה את עכשיו?!" היא צרחה כשאולי החלה לעכל.
"בתל אביב" אמרתי "בדירה שלי ושל טום"
"שלך ושל טום" היא אמרה" אוקי. בדירה שלך ושל טום. טום החתיך?טום סקסו,טום?"
"כן כן כן " צחקתי "אני מבינה שזה שוק,אבל זה לא אשמתי שלא תקשרת איתי כל כך הרבה זמן"
"אל אלוהים" היא אמרה "אני קצת עוזבת אותך לבד,העולם מתהפך!"
צחקתי לעצמי ואמרתי "שיט,חכי שניה"

יצאתי ונעלתי אחריי את הדלת.
בדרך לתחנה המשכתי לענות על שאלותיה ההמומות של שי .
אפשר להבין. זה חתיכת שוק לשמוע את הסיפור הזה בכזאת מהירות ועוד להספיק לעכל שהוא אמיתי.
"טוב,אני עדיין לא מאמינה לך. בכל אופן,תשמרי על עצמך רוני. אבל.....למה תל אביב?"
"האמת?" אמרתי כששמעתי את רעש המכוניות מסביבי כשהתקרבתי לכביש הראשי יותר "אין לי מושג"
היא צחקה ואמרה "את משוגעת. תמיד אמרתי ועכשיו הוכחת לי. טוב,ילדה,אני חייבת לזוז. אני מבטיחה שנדבר בהקדם האפשרי.
אני אוהבת אותך הכי בעולם,ואני מקווה שהסיוט הזה שלי ושלך יגמרו בקרוב. הזוי. הזוי הענין הזה" היא מלמלה
"אני אוהבת אותך יותר. תשמרי גם את על עצמך ועל כולם ו...אהה..אל תדאגי. אני אהיה בסדר"
"בטח שתהיי בסדר" היא מלמלה "סדרת לעצמך דירה עם הפנטזיה הרטובה שלך"
"היי , הוא לא!" צעקתי.
"הוא לא?" היא שאלה בטון נמוך.
ואז ראיתי אותו מולי יושב בתחנה,עדיין קצת רחוק ממני,כלכך מדהים.
"האמת שאני קצת מאוהבת בו" אמרתי בחיוך "אוף די"
שמעתי את החיוך המתוק של שי בטלפון אפילו והיא אמרה "אני ידעתי מהרגע הראשון. לילה טוב ילדה,תשמרי על עצמך!"
כשניתקנו את השיחה רצתי לטום.
"היא כלכך התגעגעה אליה פתאום. למשהו שהיה כל כך קרוב ו...כלכך רחוק"
"טום! צעקתי "שי התקשרה אליי"


כשישבנו קצת עם היתומים היה נחמד.
הם באמת נפתחו אלינו יותר והיה לי מיוחד לדבר עם אנשים חדשים ולהכיר.
הפעם טום היה נראה פחות מיודד עם הגיל הזאת. האמת שפתאום היא נראתה לי הרבה יותר חמודה ממקודם.
כולם היו שם מתוקים. ליסה הקטנה ושון המצחיק ששב לדבר איתי על הכנרת.
הם דיברו ודיברו ואני הייתי עסוקה במחשבות על השיחה עם שי.
המחשבות האלה על הבית,המשפחה,החברים והדברים שכל כך חסרים לי.
והנה,מחר עוד יום שישי בלי המשפחה.
"הכל בסדר?" שאל טום "את מהורהרת"
חייכתי בשקט ואמרתי "סתם חשבתי על השיחה עם שי"
הוא הנהן בראש ואז אמר "אני עייף מהעבודה. עבדתי קשה היום בניגודים לאחרים,האמ האמ" הוא הדגיש ואני צחקתי "נזוז?"
"כן,בכיין" אמרתי "קדימה".
"יאללה חברי'ה אנחנו נזוז " אמר טום בעודו מפהק.
"כבר?" שאלה גיל "למה?"
"כי עבדתי היום קשה" הוא אמר "עבדנו"
"מאיפה אתה?" שאל פתאום שון.
"מקרית שמונה" ענה שון "אמרתי כבר כמה פעמים"
"אה,כמו ההוא שהיה כאן"
"מי היה כאן?" טום שאל תוך כדי פיהוק.
"איזה אחד,רותם"
אני וטום בלענו את הרוק והבטנו אחד את השניה ובהתרגשות טום פנה לשון "רותם?היה כאן מישהו בשם רותם מקרית שמונה?"
"כן" גיל ענתה במקומו.
"זה הוא רוני,זה הוא!" הוא תפס אותי בהתרגשות.
"אתם חייבים להזכר איפה הוא ולאן הוא הלך!"
"הוא לא היה איתנו ממש" היא אמרה "הוא היה בעיקר עם מקס,הוא חבר שלנו. הוא יהיה כאן במוצאי שבת,אז תבואו"
"ואו,אתם בטוחים?" שאלתי .
"כן " גיל המומה ענתה "אתה מכיר אותו?"
"כן" ענה טום "אני אחזור במוצאי שבת"

"את מבינה ? זה געגוע שלא יפתר. גם אני חושב הרבה על החברים מהבית,אבל אין מה לעשות.
התחלתי דרך חדשה למרות שהם שונאים אותי עכשיו. אבל הנה,לפחות יש קצה חוט על רותם...."
טום אמר בדרך כשנכנסנו לשיחה על החברים.
כשהגענו הביתה חיכתה לנו הפתעה - אמבולנס קולני ומהבהב בכניסה לבית.