הנסיכה על אדן החלון

"עיניים אדמדמות מעייפות היו לה,אך בכל זאת אדומות יותר מכאב.
פתאום ברגע אחד בו אחזה אותו כל כך קרוב לליבה,היא הרגישה שהכל התגמד"

"בוקר טוב,נסיך"
"מה השעה?"
"12 בצהריים. תראה מה הבאתי לך"
הנחתי מעליו מגש רעוע שמצאתי בארון ועליו ארוחת בוקר מלכותית שכללה -חביתה,סלט,גבינה,לחם וכוס מיץ תפוזים.
"מה זה?"הוא שפשף עינים בתדהמה.
"ארוחת בוקר מפנקת למיטה,אדוני. צריך משהו?"
הוא צחק בשקט ואז אמר "תודה"
ואחרי כמה שניות אמר "את עושה את זה מרחמים,נכון?"
החיוך ירד. "לא,אני לא. אני עושה את זה כדי שתסלח לי"
"על מה?"
"על ההתנהגות שלי שלשום"
"אה,כבר הספקתי לשכוח"
"הו,יופי. אז אפשר לקחת את ארוחת הבוקר לעצמי?" משכתי את המגש והוא עצר אותי במהירות "שלא תעזי".
אחרי שצחקנו הוא אמר "את יכולה,בבקשה,לשכוח ממה שהיה אתמול?"
"לשכוח? לשכוח את מה?את העבר שלך?"
"כן"
"אני?אני בטח שאני יכולה. השאלה אם אתה יכול"
"אני יכול"
"בעצם,השאלה האמיתית היא אם כדאי"
"אם כדאי? למה שלא יהיה כדאי?זה לא נושא מלבב במיוחד"
"לא הכל מלבב בחיים. אם תדחיק את זה,זה רק יכאב יותר"
הוא שתק ואחר כך אמר "אני לא רוצה לדבר על זה. אני אצחצח שיניים ואבוא לאכול".

הלב שלי כל כך נצבט. אלה לא היו רחמים,זו הייתה סתם הרגשה רעה שהוא עבר מה שעבר.
זה לא מגיע לו לעבור את זה. זה לא מגיע לאף אחד.
"את מתכוונת להסתכל עליי אוכל,או שהכנת גם לעצמך?"
"אה,לא" השתטחתי על המיטה "אני אסתפק בלהביט בך אוכל"
הוא עיקם את פניו בחצי חיוך ואמרתי "סתם,אכלתי כבר"
"מתי קמת?"
"לפני שעתיים,בערך"
"למה כל כך מוקדם?"
"לא יודעת,התעוררתי. טוב,תאכל כבר במקום לשאול כל כך הרבה "
בזמן שטום אכל הוא לא הסתכל לי בעינים כמעט. לשנינו היה ברור מדוע.

"שלום,בוקר טוב" ג'וני נכנס "או-וא. איזה פינוקים"
הוא התיישב ישירות על הספה ושאל "מה שלומכם?"
"בסדר גמור" השבתי "הכל מצוין"
טום בחר לשתוק. לא ברור לי מאיזו סיבה.
"אני מצטער שלא הגעתי לכאן אתמול לסדר את הכבלים,פשוט עבדנו במסעדה עד מאוחר"
"זה בסדר" הרגעתי אותו "לא ראינו טלויזיה מאתמול"
"מה שלומך ילד?" הוא קרא לעבר טום והסתובב אליו עם חצי הגב.
"בסדר" טום הנהן בראשו.
"נתתם ליתומים את האוכל?"
"כן,כן" חייכתי "הם מאוד שמחו"
"יופי" הוא אמר "תודה רבה"
אחר כך הוא פנה לכבלים והתחיל להתעסק שם עם כל החוטים ואני ישבתי ליד טום.
"היה לך טעים?"
"כן" הוא אמר "תודה"
"מה קורה,טום?"
"מה קורה?"הוא הסתכל לי בעינים.
"למה אתה ככה,אתה בקושי מתייחס לג'וני"
"לא יודע. אני מרגיש מוזר קצת. זה יעבור לי עוד מעט"
"אתה צריך משהו?"
"שום דבר" הוא אמר,ואז קם לעזור לג'וני.

"זהו,הנה. עכשיו קולטים את כל הערוצים חוץ מערוץ הספורט"
"מעולה!" צעקתי.
"אז אם תצטרכו עוד משהו תגידו לי"
"רגע" טום עצר בידיו את ג'וני שעמד לצאת מהדירה "בקשר לתשלומים על הדירה. אני רוצה שנשב ונדבר על זה בערב,
אנחנו לא אוכלי חינם,ג'וני"
ג'וני לקח את כף ידו של טום ומחץ אותה בחוזקה ואז אמר "זה בסדר,כשאני ארגיש שמשהו לא בסדר כאן,אני מבטיח להגיד לכם"
"זה לא נכון" טום אמר "אתה אף פעם לא תבקש כסף,אני יודע"
"טומי,תדאג לעצמך"
אמר ומיד אחר כך יצא מהדירה.

"אנחנו חייבים לשלם לו" אמרתי .
טום לא הגיב ואז אמר "אני מתחיל להשתגע,לא יודע מה לעשות"
קמתי לעברו כשהוא עמד ממש במרכז הדירה חסר אונים.
תפסתי את שתי ידיו בשתי ידי,הבטתי לו בעינים ותוך שאני מלטפת את אצבעותיו אמרתי "אנחנו חזקים. אנחנו נסתדר"
טום חייך חיוך קל ואז עצם עינים ובבת אחת פתאום חיבק אותי. כל כך צמוד ללב שלו ששמעתי את הפעימות.
שלא נדבר,על הפעימות שלי באותו הרגע.
"טוב,בואי נראה מה יש בטלויזיה הזאת שכל כך מרתקת אותך"
הוא החל להעביר ערוצים ואחרי 5 דקות אמר "זה באמת מעניין אותך?"
"לא" אמרתי "אבל אין פה כל כך הרבה דברים לעשות"
אחר כך הוא העביר לערוץ השני ובדיוק החל מבזק חדשות.
"או,הנה. אל תגיד שזה לא חשוב לראות חדשות"
"חשוב" הוא אמר "אבל לא מעניין אותי כלכך"
כשהייתי במטבחון הקטן,דווקא היה נדמה שכן מעניין את טום . כי הוא הקשיב בקפידה לקולו של השדרן.
פתאום שמעתי את השדרן מדבר על שביתה.
שביתה שמערכת החינוך הולכת לבצע כבר בתחילת שנת הלימודים.
התקרבתי לטלויזיה והאזנתי.
טוב,כל שנה מדברים על שביתה בתחילת השנה ומאיימים אלפי איומים. אבל בחיים לא שמעתי כזה איום גדול.
הם מאיימים להתחיל את הלימודים חודשיים אחרי הלימודים,וכנראה שזה יצא לפועל.
"יש" אמרתי בשקט "איזה כיף"
"מה,בית ספר?"
"כן" אמרתי "אני באמת פוחדת לחשוב מה יהיה כשבית הספר יחזור"


לי ולטום לא היה ברור כמעט כלום חוץ מדבר אחד - הולכים היום לחפש עבודה ולא חוזרים הביתה עד שאנחנו מוצאים.
ידעתי שמשהו כאן לא בסדר. משהו כאן לא ברור.
אבל... פחדתי לשאול את טום. הוא נרתע כל כך מהר מלדבר,וביחוד עכשיו אחרי החשיפה שלו אתמול.
ידעתי ש......איפושהו,באיזשהו מקום,יש כאן משהו בתל אביב. משהו שהביא אותו לכאן.
לא העזתי לשאול. פחדתי אפילו לדעת.
בצהריים אני וטום התלבשנו ומיד אחר כך יצאנו מהדירה.

החום היה עז.
החופש כבר היה בעיצומו.אלפי ילדים בני גילי,גדולים וקטנים יותר רצים ברחובות תל אביב.
משתוללים,הולכים לים,נוסעים לאילת,מבלים.
אני וטום לא היינו ככל הנערים. אנחנו הלכנו כדי לחפש עבודה,כדי לסדר לעצמנו כסף.
היה ברור שלא נוכל להרשות לעצמנו לגור בדירה של ג'וני ככה סתם.

החיפושים לא מזהירים במיוחד. כל מקום שמצאנו בו משרה פנויה,היא נתפסה בדיוק דקה אחרי שסובבנו את הראש.
הכל היה רחוק מדי,לא הכרנו את העיר עדיין כמו שצריך.
לכל חור צריך לפחות שני אוטובוסים וזה במקרה הטוב,כשלא צריכים מונית.
וכל נסיעה באוטובוס היא חצי שעה של הזעה.
התחיל להמאס לי. אף פעם לא עבדתי ברצינות. תמיד קיבלתי הכל......על מגש של כסף. אבל אף פעם,
כמו היום,לא ידעתי להעריך.
טום היה נראה מסויג ממני נורא באותו היום. זה בטח לא קל,אחרי כל המיסתורין הזה להחשף בפתאומיות.
אבל עדיין,מיסתורין רק אפף אותו.
עיניו בהקו. הייתה בהם גחלת משונה עמוק בפנים.
פתאום ראיתי מה שלא ראיתי בטום עד היום,מה שראיתי,אבל סירבתי לקלוט.
הרבה עצב. הוא היה אדם נורא עצוב. זה בטח לא קל לאבד הורים.
ואם רק יכולתי לדעת,איפה ההורים שלי עכשיו,הייתי אולי מכריחה אותם לאמץ אותו לחיקם.
באותו זמן,הרגשתי כזאת הזדהות עצומה ומשונה עם טום. הזדהות שלעולם לא חשבתי שתקרה.
הוא הרגיש שנטשו אותו. שלאף אחד בעולם לא היה אכפת ממנו.
בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו. כולם עזבו אותי כאן. אי אפשר לתאר כמה כעס אני מלאה על כולם.
שכחו שאני קיימת,לא חשבתי שזה יקרה אף פעם.

"די,אני לא יכולה יותר" נעצרתי "הסיבובים האלה מתישים אותי. בוא נשתה משהו כאן,בבית קפה"
"בסדר" הוא אמר "אבל מהר. אסור להשבר"
הזמנו לימונדה קרה וגרגרנו אותה לגרוננו בשניה שהגיעה.
היה שם מיזוג נחמד,לא רציתי ללכת משם. לפחות קיוויתי שטום בעל המרץ הרב לא יגיד לי שצריך לזוז כבר.
"וזהו" הוא אמר "זה בעצם הסיפור שלי"
"אני עדיין לא הבנתי. איך...איך הוא היה מסוגל לעשות את זה?"
הוא צחק ואז נקש בציפורניו לסירוגין על כוס הזכוכית שהפיקה צליל חלש.
"את שואלת אותי?מגיל 8 אני שואל את זה.אבל הפסקתי. כי לא אכפת לי"
"אל תגיד את זה, אכפת לך. אני יודעת שאכפת"
"זה לא כזה חשוב"

כבר יצאנו משם. המשכנו לדבר בדרך.
"אתה כועס עליו?נכון?"
"כן"
הוא אמר "הייתי רוצה לשבור לו את הביצים"
צחקתי קצת ואז אמרתי "אאוץ'" ,ואז גיליתי שטום היה רציני במשפטו.
"ומה עשית אחר כך?"
"רוני" הוא תפס בידי "בבקשה,תעבירי נושא".


"שלום"
"וברכה"
"אמממ... אנחנו די,די מתוסכלים. אז זה יהיה מהיר.
אתם צריכים עובדים?"
"בני כמה אתם?"
"אני 16 וקצת,היא כמעט 16"
"אתם מקומיים?"
"לא" עניתי וטום ענה מיד אחרי "כן"
"כן או לא ?" הבחור צחק.
"כן. כרגע כבר כן"
היה נדמה סוף סוף שמישהו נענה אלינו בכבוד. אפילו לא ידעתי לאן נכנסנו ואז ראיתי שאנחנו במחסן בקבוקים גדול ולא ממוזג בכלל.
טום התחיל לדבר איתו בזמן שאני הסתובבתי לאיטי במחסן.
היו שם כל כך הרבה בקבוקים מהמון סוגים,טעמים,חברות,גדלים.
בקבוקי זכוכית ובקבוקי פלסטיק.
"יש!" טום הנף את ידיו בשמחה והתקרב אלי "הוא הסכים,התקבלנו" ואז חיבק אותי בחוזקה.
"ואו,ואו. לאן?מה?כמה?"
"לעבוד כאן. זה מפעל שאורזים בקבוקים ושולחים אותם לחנויות"
"מפעל" גיחחתי "זה נראה יותר כמו אורווה"
"התחלת להתפנק?"
"לא,לא!" צחקתי "יופי. ממתי,איך,כמה ?"
"הוא אמר שזה לא קבוע. הם מדי פעם יצטרכו עובדים ונתתי להם את הטלפון שלך. בכל מקרה,זה 17 ש''ח לשעה"
"וואלה" אמרתי "מגניב" . לא ,לא באמת נגנבתי מהעובדה שאני הולכת לעבוד בחור הזה.אבל...אסור להתלונן.
אחרי שיצאנו משם זו הייתה הקלה. לא עניין אותי שאני כנראה הולכת להקרע בחור הזה,עניין אותי שעכשיו נפתרנו מזה.

"יאללה,הביתה?" אמרתי ברגליים מקופלות כמעט מכאבים.
"לאן את ממהרת?" הוא חייך "בואי נלך לאנשהו"
"לאן...שהו?" אמרתי בעייפות כשטום סחב אותי מהיד .

הגענו לגן ירוק וגדול ודי מבודד. לא היה לי מושג איך הוא קשור לעיר ואיך לעזאזל חוזרים מכאן לדירה.
"אח" טום נשכב על הדשא. ילד פלא שלי.
"ג'רי ג'רי ג'רי" הוא חייך אליי.
"אתה שמח. זה כיף לראות את החיוך שלך שוב"
נשכבתי לידו כשאני נשענת על המרפקים.
"כן,מזמן לא התקבלתי לעבודה"
צחקתי "אף פעם לא התקבלתי לעבודה. אף פעם לא ניסיתי"
"באמת?" הוא אמר "אז מה,הכל כסף מאמא ואבא?"
"כן"
"את מתגעגעת אליהם,נכון?"
"כן" אמרתי "אבל כועסת עליהם נורא"
"ומה עם אחיך הגדול? דיברת איתו?"
"כן האמת שאתמול ד...." פתאום קלטתי מה עשיתי אתמול. פתאום קלטתי כמה רעה הייתי כשניסיתי לברוח לשלומי.
ומה,אם הוא היה מסכים הייתי משאירה את טום לבד?
"דברנו קצת,הוא לא יודע שאני כאן"
"ואם יחפשו אותך?אם יגלו שאת לא באמת אצל החברה שלך?"
"שיגלו. כבר לא אכפת לי"
הנחתי את הראש לידו ואז אמרתי "פאק"
"מה פאק?מי פאק?"
"המקום הזה מזכיר לי איזה מקום שאהבתי בעיר שלי"
ואז נזכרתי בחורשה היפה ביותר שכמעט ורק אני הכרתי. המקום שלקחתי אליו את שחר. כל כך מזמן,כל כך לא מזמן.
אחרי שתיקה פתאומית הוא אמר.
"אחר כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא היו קרובי משפחה,אמא שלי היא לא הייתה בקשר עם המשפחה שלה.
היה איזה סיפור. הם בכלל לא היו בארץ. ולאבא שלי... לא יודע. לא היו קרובים.
אז נשארתי לבד. לא הבנתי את זה בהתחלה. ואז יצאתי החוצה,התחלתי ללכת יחף ברחוב שעות,שעות,שעות. לחשוב.
ואז רונן,השכן שלנו,הוא ראה אותי. שאל מה קרה ואיפה אבא שלי.
אז סיפרתי לו. בתמימות,אמרתי לו שאבא שלי עזב. ואז עזר לי קצת,לקח אותי אליהם הביתה עד שהזמינו את שירותי הרווחה.
השכנים שלי בדיוק עזבו את קרית שמונה ולא יכלו לשמור עליי יותר.
לקחו אותי מהעיריה. אני זוכר ששמעתי מישהו אומר שהוא ניסה לאתר את אבא שלי ללא הצלחה.
ואז הכניסו אותי למוסד. מוסד לילדים עזובים. לא היו שם הרבה אנשים,רק אני ועוד כמה. הייתי בהלם בערך שבוע שלם.
לא הייתי אוכל ולא שותה רק יושב ישיבה מזרחית על הרצפה ונשען אחורה וקדימה על הקיר ומחכה שאבא יבוא לקחת אותי.
ואז כשהבנתי. זה היה בבת אחת.
פתאום הבנתי שאבא עזב אותי. לא הייתי ילד טיפש,הבנתי מהר שאין לי יותר אף אחד.
התחלתי להשתולל שם במוסד והם ניסו להרגיע אותי. היחס שלהם היה חרא של יחס. הם התנהגו אלינו כמו עול כבד,וניסו לחנך אותנו בצעקות.
אבל לא ויתרתי.
ברחתי משם לילה אחד. אני לא זוכר איך הצלחתי. ניסיתי לחזור הביתה אבל מישהו נעל אותו.
אפילו בגדים לא היה לי ,את מבינה?השארתי את התיק במוסד הזה. כל החפצים שלי נשארו שם. שום מזכרת,שום דבר.
לילה אחד התגנבתי לאחת המסעדות שם וגנבתי קצת אוכל וסכין יפנית ואז ברחתי מהר כשגילו אותי.
אכלתי ונשארתי בסמטת רחוב חשוכה. ואז ישבתי בשקט. שוב,נשענתי בישיבה מזרחית על הקיר והתחלתי להתנדנד קדימה אחורה.
והדבר היחידי שעשיתי היה .... לשיר.
התחלתי לשיר בעינים עצומות,להרגע"
העינים שלי דמעו בסיפורו של טום ואז הוא שוב שתק.
"אמא,הו,אמא....חבקיני חזק. ולעולם לא נפרד. אמא אותך כן אהבתי מכל ...אמא השיר לך הוא עד....
אמא...אמא...אמא.
והבנתי שאין אמא . ואין אבא . והתחלתי לבכות כל כך ולקחתי את הסכין וצרחתי לשמיים,ואף אחד לא ראה אותי.
והתחלתי לחתוך כל מה שראיתי,כל בד,כל נייר,כל פח. לשרוט הכל ולצעוק לשמיים.
עד שכבר לא נשאר מה ואז נעצרתי נשענתי על הקיר עם הידיים פרושות לצדדים והרגשתי את ההרגשה הכי קשה שבן אדם יכול -
רציתי למות.
אז לקחתי את הסכין......ו..."
הוא התנשם בכבדות והביט לנקודה אחת מבלי לזוז.
"ו.....הורדתי קצת את המכנסיים והתנשמתי.... ו... "
הוא עצם את עיניו "הכנסתי אותה כאן,באגן,קצת מתחת למותן"
הרגשתי שאני שומעת סיפור אימה ולא סיפור על חייו של ילד בן 8.
"ואז הבנתי פתאום מה עשיתי אז התחלתי לרוץ כשכולי מתייסר מכאבים ומדמם וצורח 'הצילו' .
איבדתי כל כך הרבה דם והשתטחתי על הרצפה כשפתאום ,אני אפילו לא זוכר מאיפה, הגיע ג'וני.
והוא לקח אותי משם. מהר לבית החולים"
"וואו"
"כן" הוא אמר "אני מצטער שאת צריכה לשמוע את זה. את בטח נבהלת ממני...."
"תפסיק לדבר שטויות. תמשיך"
"וזהו. הצילו שם את החיים שלי. עשו לי תפרים. סיפרתי שמישהו תקף אותי,לא אמרתי שניסיתי להתאבד.
ג'וני,הוא לקח אותי אליו. בהתחלה פחדתי ממנו ולא שיתפתי פעולה. הייתי קר אליו.
אבל אז למדתי להכיר אותו והוא אותי. הוא נתן לי חיים ותקווה. הוא היה האבא החדש שלי.
היה מחבק אותי כשצריך,נותן לי אוכל. הוא היה בשלן מדהים.כמעט שנה גרתי אצלו. הוא לימד אותי קצת חומרים של בית ספר יסודי,
וגם לימד אותי לנגן בגיטרה. ואז הגיטרה....היא הפכה להיות החיים שלי. הייתי יושב 24 שעות ביממה רק עם הגיטרה,
מפיק צלילים,שר. פתאום היה יותר טוב. אבל אז....משרותי הרווחה תפסו את ג'וני.
רצו להכניס אותו לכלא על "חטיפת קטין". הם לא הסכימו שהוא יאמץ אותי כי לטענתם הוא היה בחור צעיר ולא עמיד בכלל שלא יכול לגדל ילד בגילי.
כן,והם יכולים במוסד המסריח שלהם.
אני וג'וני לא הסכמנו להפרד ואז הם סיפרו לנו על 'הבית'. ולאט לאט השתכנענו והמשכנו להיות בקשר.
ג'וני גם ניסה לפתוח מסעדה בקרית שמונה והיה עובד שעות וכבר לא יכולנו להיות יחד כמו פעם .
וככה התחיל סיפור האהבה שלי עם 'הבית' "
"וואו" אמרתי "חתיכת סיפור חיים. ואני חשבתי שלי היה אקשן. אתה מתגעגעת ל'בית'?"
"מאוד" הוא אמר "אבל לא הייתה ברירה. גם אם לא היית מציעה לי לברוח איתך באותו הלילה,סביר להניח שהייתי בורח קצת אחרי"
תפסתי את היד שלו ואמרתי "אני מצטערת. כל כך מצטערת על מה שעברת. זה לא מגיע לך"
"אני יודע שלא" הוא אמר "מה אפשר לעשות?זה הגורל שלי"
"זה לא נכון. הגורל שלך יכול להשתנות. הכל תלוי בך. בך,בך ורק בך"
"תודה" הוא ליטף את היד שלי ואמר "את יודעת.....את הראשונה שסיפרתי לה את זה"

אחרי שנרגענו קצת מהסיפור של טום החלטנו ללכת,לשכוח מהכל, ולחגוג את מקום העבודה החדש שלנו.
אז איכשהו הצלחנו להכנס לאיזה בר.
"ואו,תראה איך שאני לבושה"
"מדהים" הוא אמר.
"כן,בטח. כל אחת כאן דופקת הופעה"
זה היה בר של גילאים די קרובים לשלנו,אולי קצת יותר גבוהים.
אללי,מי היה מאמין שנכנס כל כך בקלות?
ישבנו שם במוזיקה הרועשת ואמרתי "יאללה תינוקת,אתה לא רוצה לברוח מהטרנסים?אתה שומע מוזיקה איכותית"
"תצחקי תצחקי. דווקא זה נחמד"
טום ואני הזמנו שוטים של 'משקה מיוחד' שהיה נקרא 'גן עדן'.
לא יודעת מה זה ולמה זה. ניסינו. זה היה דווקא די נחמד.
"יאללה,ביחד!" הוא צעק "לחיי הבקבוקים"
וצחקנו ואז הקפצנו ביחד את השוט'.
טום בלע את השתיה החריפה-מתוקה הזאת במהירות ואני לעומת זאת התקשיתי. כן,בעיקר בקטע שנחנקתי והשעלתי על הבר והוא תופף לי על הגב.
"טוב,מה אתה מסתכל?"
"מה?"
"על הבלונדינית ההיא עם הציצי הגדול שרוקדת שם. נו,יאללה. לך תציע לה לרקוד איתך"
"די,מהבולה. מי הסתכל עליה?"
"אני בטח שלא. אתה!הפשטת אותה בעינים שלך"
"וואלה?" הוא אמר.
"כן,וואלה"
"אז אפשר להפשיט עוד מישהי בעינים שלי?" הוא התקרב אלי.
"גם את החברה השחורה שלה? כלב מיוחם"
"לא. דווקא התכוונתי למישהי ממש קרובה" הוא שם את היד על הגב שלי ואני הכחלתי. תרתי משמע.
ואז הוא סחב את היד שלי ואמר "אפשר לרקוד איתך?"
הוא מחץ אותי קדימה לרחבה הקטנה ולא הרפה ממני.
לא הפסקתי לצחוק ולהתפדח והרגשתי כאילו כולם מסתכלים עלינו,אבל לטום דווקא לא היה אכפת.
ואז השתחררתי והתחלנו לרקוד לצלילי המוזיקה ולצחוק. והוא התחיל לסובב אותי,ולקרב אותי אליו ולהסתכל לי בעינים.
גאד, הבן אדם מעולם לא היה במסיבות, והוא זז כל כך טוב.
ואז רקדנו כבר ממש צמודים. ממש ממש צמודים.
וכשמישהו בא ושאל אם אפשר לרקוד איתי קצת טום מיד ענה "אתה לא חושב שאתה חוצפן?אחי,לך על הבלונדינית שם. אני לוקח את הכוסית"
וגרם לי להסמיק נורא. והרגשתי בחלום. חלום שהוא מציאות.

"לא,לא,לא. את אמרת את זה!"
"אתה אמרת שאני כוסית ואל תכחיש"
התווכחנו חצי ויכוח כשיצאנו חצי שתויים מהחצי בר.
"טוב טוב,את כוסית. אז מה ? עכשיו תתלהבי לי,עזבי אין לי ראש לזה" הוא צחק ואני איתו.
"אתה יודע. עם כל החתיכים שהיו שם ועם כל ה........דבר הזה שאתה לובש" הצבעתי על הבגדים הפשוטים הוא בא איתם
"בכל זאת,היית הכי חתיך שם. אפילו יותר מה...."
"בנאדי!" הוא צעק.
"מהבנאדי?"
פתאום הוא התחיל לרוץ. רץ מהר מהר.
מה הפעם,אלוהים? רצתי אחריו וצעקתי "היי,מה זה בנאדי?מה קרה?"
טום רץ אחרי בחור בלונדיני שהלך מאוד מהר ולא שם לב אליו כל כך ואז התחבא מאחורי איזה קיר והסתכל עליו.
אבל הבחור המשיך ללכת במהרה.
ואז טום הפסיק לרוץ ועצר מתנשם בכבדות ומקופל לברכיו והתיישב על ספסל.
"יוא,מה קרה?מה הלך כאן?מי זה?מה יש?"
טום התנשם והתנשם והסתכל לרצפה ואז בבת אחת חייך חיוך גדול וצחק "ידעתי,אני ידעתי,אני ידעתי"
"אתה ידעת ידעת ידעת מה?!"
"אני ידעתי רוני,אני ידעתי. אני לא סתם באתי לכאן"
בלעתי שוב את הרוק "מה?אז למה באת?"
"אני ידעתי,רוני! זה לא חלום. אני זכרתי"
"טוב,אתה מוכן לדבר כבר!!!"
"רוני...."הוא לקח נשימה עמוקה וכולו רעד מהתרגשות "יש לי אח"
"מ...ה?"
גמגמתי "יש לי אח. אח גדול....לא משנה עכשיו. הוא עזב מזמן. עוד לפני שהכל קרה....הוא..הוא..
אני הייתי בטוח שהוא עבר לתל אביב. ועכשיו..ראיתי את חבר שלו! החבר הכי טוב שלו שאיתו הוא ברח.
רוני הוא כאן!הוא כאן!"
"מה?" חייכתי ואז טום חיבק אותי . מיותר לציין שזו הייתה עוד פצצה שנפלה עליי.

כשהגענו הביתה טום סיפר לי בקצרה על אחיו הגדול,בראל. שעזב את הבית בגיל צעיר בגלל סיכסוך גדול עם ההורים.
לא תארתי לעצמי שיש לו גם אח.
"אז .. למה?! למה לא רצת אחריו עד לשם?למה נתת לו לברוח?"
"כי אני לא רוצה למהר. לאט לאט. זה מורכב....אני ... אני.. צריך לחשוב על הכל"
הוא דיבר בהתרגשות ואז אמר "רוני"
"מה?"
"איזה כיף שאת איתי"
"מה?ואוו. תודה. גם לי כיף שאתה איתי"
ואז הוא נתן לי נשיקה חזקה על הלחי וקירב אותי אליו. הלב שלי השתולל. כמעט ועלו לי דמעות,לא הבנתי מה קורה.
והוא אמר "נמצא אותו נכון?"
"בטח. אל תדאג"
"לילה טוב"
"היה לנסיך ברור,שהוא יעשה הכל יחד איתה למצוא את האבדה שלו,את הסיבה שהוא בא לכאן"
ולי היה ברור - אני לגמרי מאוהבת בטום.