i'm not A bitch,i'm D bitch,&it's MIS bitch 2u!

פשוט ככה. 

אין יום שעובר שאני לא שואלת את עצמי אתהשאלה הכל כך מאוסה -  "איך הגעתי למצב הזה?"

מסתכלת על העיניים האלה, שפעם היו עוד שלי

בילדה ההיא עם הסרט לראשה

ומתקשה להאמין שאני הייתי היא.

העיניים אותם עיניים

המבט שונה לחלוטין

כגודל הציפיות גודל האכזבות, כנראה.

פאקינג שיט

אני רק בת 23 ואני כבולה בשלשלאות ענק

משקולת כבדה קשורה לרגליי

נגררת

גוררת

פעם כתבתי משהו 

פה או במקום אחר

על גליל של נייר שנופל מעזריאלי.

ככה אני מרגישה עכשיו.

לא מובנת בעליל,

כלואה

קלואי.

אחרי כל כך הרבה זמן אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב

אבל אין לי באמת על מה

אבל עצם נוכחות הרצון הזה, התשוקה הזאת,

מראה לי שמשהו מפעם נשאר.

אני מוצאת את עצמי יותר מידי פעמים מתרפקת על העבר

מייחלת לחזור אליו כי העכשיו כל כך קודר ומבאיש עד כדי בחילה

כל כך חשוך פה שכבר שכחתי מי אני

אבל פאק איט, גם לעבר יש את החסרונות שלו

הנחה שאני נוטה להתעלם ממנה לעיתים כל כך קרובות.

אבל האמורפיות הזאת מוציאה אותי מדעתי

כל הגבולות היטשטשו להם

אהבה, מקצוע, תשוקה, חיים

חברים

כל כך הרבה שאלות פתוחות,

כל כך הרבה סכינים בגב

כל כך הרבה דמעות

תסכולים ומרמורים

שהפכו אותי למה שאני היום.

אבל בתכלס, בינינו?

אני עדיין אותה ילדה קטנה עם קוקיות שאהבה לטפס למגלשה הכי גבוהה בגן

להפריח בועות סבון

ולזמזם שירים של טו פאק :)

קלואי

כבר שבוע שאני עובדת על ריק

מצברים שפעם עוד איכשהו מילאו את החסר

ועכשיו? מלאים בחלודה.

שבוע של סיוטים בלילה,

כל לילה יותר נוראי מהקודם

מפחדת לעצום עין.

נמאס לי לזהות גופות 

נמאס לי לראות נשימות אחרונות של חיילים שפשוט מתו סתם.

ולראות את הדמעות של אלו ששרדו, 

את חוסר האונים שאופפת את המשפחות

את זעקת השבר כשמודיעים להם על שעת המוות.

לראות את התסכול בעיניים של החיילות שלי

נמאס לי להיות חזקה בשבילן

כי מי יהיה חזק בשבילי?

כוסעמק, גם לי בא לבכות מידי פעם

אבל האגו פשוט לא נותן לעשות את זה באמת.

קלואי