http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480when times get rough.. remember that there's always something to smile forheCopyright 2026 ~קלואי~. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480http://f.nanafiles.co.il/upload/62004/IsraBlog/40480/misc/288179.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=14184904<div align="right" dir="rtl">למקום בו הזמן עמד מלכת כי כשאני מגיעה לפה זה נראה ששום דבר לא השתנה. כי פה זאת אני, שעדיין אחרת פשוט הרבה הרבה הרבה יותר צעירה. וזה נראה שהמילים הן כמו מים, זורמות. מחפשות רק לאן הן יכולות להיספג וגם אם אף אחד לא יראה, אני יודעת שאם הן יהיו בחוץ הן ימצאו אוזניים ויטמעו. בדרכן שלהן. כל כך הרבה דברים כל כך מעט מילים ואנחה אחת. שאומרת את הכל. התגעגעתי</div>Thu, 21 Aug 2014 02:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=14184904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=14184904http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=13211645<div align="right" dir="rtl">מאיפה הקוף הזה נחת עליי אלוהים יודע. זה פשוט לא נורמלי כמה שזה כייף ובטוח. לפחות ככה זה מרגיש. הלוואי ויכולתי לכתוב את הכל. גם הצחוק הדפוק הזה שעושה משהו כל פעם מחדש, לא סובלת את זה. בא לי למחוק את השלמות המסריחה הזאת ממני כאילו מעולם לא הכרתי אותה כי ידוע לי שאותה השלמות היא נחלתן של אחרות ומזה לא בא לי. אז אני מכחישה. וגם אתה. ולא מעניין אותי שאתה משחק אותה וכאילו הכל סודר יפה יפה מתחת לשטיח שחלילה לא נדבר על זה, כאילו אין בי משהו שעדיין מסרב להתמסר למבט המהפנט ולהתמגנט אלייך לחלוטין. אבל יש. הלב שלי דופק ואני אוכלת את עצמי מבפנים כשאני מגלה על האחרת. או האחרות. ואני משדרת אדישות כמו תמיד כי את המסיכה הזאת הכי קל לזייף אבל המערבולת הזאת כשאנחנו ביחד לבד סוחפת אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים. לא ברור לי אם זאת אני או שאריות מאתמול אבל משהו קורה לי מבפנים, פאק. כיהלב שלי נמחץ הוא תקוע בין האסור למותר בין הבריא לארסי בין המסוכן לבטוח. על רפסודה בים סוער לעומת ספינת פאר על מי מנוחות. וכל כך בא לי להיסחף הישר לעין הסערה. אמרת אתמול שאתה לא מבין למרות שאני בכלל לא בטוחה שאתה לא מבין, או</div>Sun, 15 Apr 2012 16:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=13211645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=13211645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12631407<div align="right" dir="rtl">פשוט ככה.אין יום שעובר שאני לא שואלת את עצמי אתהשאלה הכל כך מאוסה - "איך הגעתי למצב הזה?"מסתכלת על העיניים האלה, שפעם היו עוד שליבילדה ההיא עם הסרט לראשהומתקשה להאמין שאני הייתי היא.העיניים אותם עינייםהמבט שונה לחלוטיןכגודל הציפיות גודל האכזבות, כנראה.פאקינג שיטאני רק בת 23 ואני כבולה בשלשלאות ענקמשקולת כבדה קשורה לרגליינגררתגוררתפעם כתבתי משהופה או במקום אחרעל גליל של נייר שנופל מעזריאלי.ככה אני מרגישה עכשיו.לא מובנת בעליל,כלואהקלואי.</div>Tue, 19 Jul 2011 21:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12631407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12631407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12627199<div align="right" dir="rtl">אחרי כל כך הרבה זמן אני מוצאת את עצמי רוצה לכתובאבל אין לי באמת על מהאבל עצם נוכחות הרצון הזה, התשוקה הזאת,מראה לי שמשהו מפעם נשאר.אני מוצאת את עצמי יותר מידי פעמים מתרפקת על העברמייחלת לחזור אליו כי העכשיו כל כך קודר ומבאיש עד כדי בחילהכל כך חשוך פה שכבר שכחתי מי אניאבל פאק איט, גם לעבר יש את החסרונות שלוהנחה שאני נוטה להתעלם ממנה לעיתים כל כך קרובות.אבל האמורפיות הזאת מוציאה אותי מדעתיכל הגבולות היטשטשו להםאהבה, מקצוע, תשוקה, חייםחבריםכל כך הרבה שאלות פתוחות,כל כך הרבה סכינים בגבכל כך הרבה דמעותתסכולים ומרמוריםשהפכו אותי למה שאני היום.אבל בתכלס, בינינו?אני עדיין אותה ילדה קטנה עם קוקיות שאהבה לטפס למגלשה הכי גבוהה בגןלהפריח בועות סבוןולזמזם שירים של טו פאק :)קלואי</div>Sun, 17 Jul 2011 21:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12627199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12627199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12626341<div align="right" dir="rtl">כבר שבוע שאני עובדת על ריק מצברים שפעם עוד איכשהו מילאו את החסר ועכשיו? מלאים בחלודה. שבוע של סיוטים בלילה, כל לילה יותר נוראי מהקודם מפחדת לעצום עין. נמאס לי לזהות גופות נמאס לי לראות נשימות אחרונות של חיילים שפשוט מתו סתם. ולראות את הדמעות של אלו ששרדו, את חוסר האונים שאופפת את המשפחות את זעקת השבר כשמודיעים להם על שעת המוות. לראות את התסכול בעיניים של החיילות שלי נמאס לי להיות חזקה בשבילן כי מי יהיה חזק בשבילי? כוסעמק, גם לי בא לבכות מידי פעם אבל האגו פשוט לא נותן לעשות את זה באמת. קלואי &#65279; </div>Sun, 17 Jul 2011 13:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12626341http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12626341http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12598629<div align="right" dir="rtl">לקוםלגרור את עצמי מהמיטהלהסתכל במראה ולא לזהות את עצמילהתלבשלשנוא את העיוות הזה שנקרא הגוף שלילמאוס במדים השחוקיםלהתבשםכאילו זה יעזור לגועל הזה שאני מרגישה בנשמהלפזול שוב למראהלשאול את עצמי איך הגעתי למצב הזהלפסוע בצעדים כבדים לאוטובוסלהגיע למשרדלפתוח את היום באנחה מתוסכלתלשנוא את היום שהולך להגיעלהרגיששלא את זה אני אמורה לעשות.לסגור עוד יום במשרדלא שזה מקל על הלחץ החזה או משהולהגיע הביתהלהירדם לתוך מיגרנהלחלום ארוכות על הבוקר שמתקרבולקוות שלא יגיעקלואי[אין קשר לכותרת, סתם השיר שמתנגן ברקע]</div>Sun, 03 Jul 2011 21:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12598629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12598629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12520622<div align="right" dir="rtl">החיים הם בלילה של הכל ושל כלום אלו אנחנו שצריכים לעמוד ולהסתכל לבחור במה רוצים להבחין. השמיים די קודרים עכשיו למרות הקרוז המתקרב אני אמורה לשמוח וכל מה שאני שומעת זה את השעון מתקתק והלב שלי דופק אני מפחדת כי אם זה מה שקורה בגיל 23 מינוס יומיים אני לא רוצה לדעת מה יקרה בעוד עשרים שנה עזבו עשרים, בעוד שנה מי יודע איפה נהיה, עם מי נהיה, אם נהיה בכלל אני רק יודעת שבא לי לעשות דיליט ענקי על המון דברים שגרמו לי לצער. וזהו בגדול זאת אני מגיעה הביתה בשביל לבכות. קלואי</div>Sat, 28 May 2011 21:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12520622http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12520622http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12506108<div align="right" dir="rtl">בשניה אחת של חוסר תשומת לב אני מוצאת את עצמי אבודה בין האשליה לאמת כאילו שנה שלמה בניתי לעצמי שריון שלימים התברר כלא קיים כאילו צעדתי במקום והשליתי את עצמי שמשהו השתנה אבל ברגע האמת הכל קורס לנגד עיניי. כאילו לא משנה מה יהיה עדיין אשאר הילדה הזו שנשכחה מאחור. בשבריר השניה, של חוסר...מגננה? מצאתי את עצמי בין מוכר ללא מוכר בין ההזוי לרגיל, בין שגרה להרפתקה עדיין נחבטת, מתלבטת בין מה למה המוכר או הזר. אחרי כמעט 23 שנה, אני עדיין מוצאת את עצמי כלא מוגדרת. אם הייתם שואלים אותי איך הייתי מגדירה את עצמי לפני חודש פחות או יותר אני חושבת שהיה לי מושג די גדול אבל מצחיקים הם החיים והחודש האחרון היה מלווה בהתפתחויות...לא שגרתיות בעליל ואני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שלא חשבתי שאשאל. זה מצחיק, כל החיים בונים מעין...תיאוריות כאלו שמבוססות על המציאות וכאלו שלא להכניס את החיים למעין...תבנית, דפוסים, סדר מסויים שהכל יהיה קל נגיש ומובן ואז כמו רעם (:)) ביום בהיר מקבלים את הסטירה של החיים ל"ג בעומר שמח! קלואי </div>Sat, 21 May 2011 21:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12506108http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12506108http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12478230<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מכניסה את עצמי לצרות שאני באמת לא יודעת איך לצאת מהן ולפעמים אני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר מידי איך לעזאזל הגעתי למצב שהמקום שאני מרגישה בו הכי בטוח לזרוק מילים לאויר העולם הפך להיות בין כותלי הקירות הדוממים של ישרא? הרבה עבר מאז הפוסט הקודם ת'אמת לא כל כך. רק בשבועיים האחרונים. זה מצחיק עד כמה שהעולם סותר לנו כל כך חזק בפנים וכל מה שנותר לעשות זה לנער את הראש ולמחות את הדמעות מהעיניים. כי מי יעשה את זה בשבילנו באמת? אני כל הזמן משלה את עצמי במחשבות כאלו ואחרות אבל בסופו של יום, אני זאת אני ואני לעצמי, והמחלה אותה מחלה. וזה הולך להיגמר יותר מידי בקרוב. אז בשביל מה באמת להתקרב לאנשים חדשים? עוד בנאדם לבכות בגללו? גם המפלצת הירוקה ההיא של פעם מוצאת את עצמה מזדחלת לתוך סדר היום שלי לעיתים יותר קרובות מתחילה להרגיש בנוח שם. תופחת ותופחת. תופסת יותר ויותר מקום ולא ניתן לעשות כלום חוץ מלהבין שלמרות כל הקרבות, היא נצחה אותי. אז אני מתרצת את זה ב"חגגתי יותר מידי אתמול/שלשום/ לפני חודש" אבל הרגעים האלה כמו שהיה אתמול על המרפסת, ממש רגע לפני שהבלבול</div>Sun, 08 May 2011 09:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12478230http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12478230http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12346252<div align="right" dir="rtl">קשה לי עם גברים שבוגדים קשה לי גם עם נשים שבוגדות כי איפה הנאמנות, איפה? אולי זאת הנאיביות שמדברת אבל לי זה פשוט לא נתפס כמובן שכשצד אחד בוגד, גם הצד השני צריך לשאול את עצמו שאלות אבל כל פעם שאני נתקלת בסיטואציה הזאת, אני לא יכולה שלא לרצות לדפוק את הראש בקיר איך איך איך דבר כזה יכול לקרות?? וזה לא שאני ילדה בת 12 שהתאהבה בפעם הראשונה, זה לא שאני חסרת מחזרים או שלא היו לי הזדמנויות לבגוד אני פשוט לא מבינה איך בנאדם שואב את עצמו לסיטואציה (כן, שואב את עצמו, ולא הוא עצמו נשאב לסיטואציה) שבו הוא בוחר לזרוק את כל מה שהוא בחר לאהוב בשביל כמה דקות אומללות של אלוהים יודע מה איך איך איך אפשר לקחת את הבנאדם שאתה כל כך אוהב מעריך ומכבד ולהעמיד אותו במצב שהתחושה הכי קרובה למה שהוא עובר זה מינימום פגיעה חזיתית של סמיטריילר בנקודה הכי חלשה בגוף. אין, זה להפוך בנאדם לטוטאלוס. אני מאמינה שאם לא הייתי חווה את מה שחוויתי עם הג'וקר לא הייתי מגיעה לתובנה הזאת לבדי לא נשאר לי אלא להודות לו על שהפך אותי לשבר כלי וגרם לי לגלות בדרך לא דרך כי איפשהו זה גרם לי להיות בנאדם טוב</div>Sun, 27 Feb 2011 22:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (~קלואי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=40480&blogcode=12346252http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=40480&blog=12346252