לפעמים אני מכניסה את עצמי לצרות שאני באמת לא יודעת איך לצאת מהן
ולפעמים אני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר מידי
איך לעזאזל הגעתי למצב שהמקום שאני מרגישה בו הכי בטוח לזרוק מילים לאויר העולם
הפך להיות בין כותלי הקירות הדוממים של ישרא?
הרבה עבר מאז הפוסט הקודם
ת'אמת לא כל כך.
רק בשבועיים האחרונים.
זה מצחיק
עד כמה שהעולם סותר לנו כל כך חזק בפנים
וכל מה שנותר לעשות זה לנער את הראש ולמחות את הדמעות מהעיניים.
כי מי יעשה את זה בשבילנו באמת?
אני כל הזמן משלה את עצמי במחשבות כאלו ואחרות
אבל בסופו של יום,
אני זאת אני ואני לעצמי,
והמחלה אותה מחלה.
וזה הולך להיגמר יותר מידי בקרוב.
אז בשביל מה באמת להתקרב לאנשים חדשים?
עוד בנאדם לבכות בגללו?
גם המפלצת הירוקה ההיא של פעם מוצאת את עצמה מזדחלת לתוך סדר היום שלי לעיתים יותר קרובות
מתחילה להרגיש בנוח שם. תופחת ותופחת. תופסת יותר ויותר מקום
ולא ניתן לעשות כלום חוץ מלהבין שלמרות כל הקרבות, היא נצחה אותי.
אז אני מתרצת את זה ב"חגגתי יותר מידי אתמול/שלשום/ לפני חודש"
אבל הרגעים האלה
כמו שהיה אתמול על המרפסת, ממש רגע לפני שהבלבול הזה נכנס לתוך הדירה
עם המוזיקה הסיגריה ובעיקר -קים בכבודה ובעצמה
בשביל הרגעים האלה בדיוק
אני חיה.
(ואז חריקת בלמים ובום - ככה הכל מסתיים בסופו של דבר)
קלואי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~קלואי~