חיים של בחור אחד

העובדה שאני בכלל בקושי פה, ובקושי כותב.

אני אגיד לכם מה קרה - פעם הייתי כותב לכם בזמן משמרות משעממות בעבודה. לאחרונה יש עם זה בעיה - זה לא שאין משמרות משעממות בעבודה, אלא שגם המשמרות המשעממות עמוסות בעבודה כאילו היו שחורים בשדה כותנה בקרוליינה.

אבל, התמזל מזלי, והמשמרת הזאת, שהכי לא התחשק לי לעשות, הפכה קלילה. פניות הלקוחות התמעטו, הכל יציב פה מסביב, ומחר, כשאחזור לכאן בצהריים אחרי מעט מדי שעות שינה (אני נוהג לעשות לעצמי משמרות רצופות, כמו שמירות בצבא. ככה זה כשהחבר שלך קצין), המשרד עדיין יהיה ריק כי מחר כולם פה בחופשת פורים. ככה זה בירושלים, אנחנו מקבלים יום אחד אקסטרה (שאני אעביר בשינה ובעבודה). א-בל, בערב אני מקווה לצאת קצת להסתובב, אולי יהיו שאריות של תחפושות. זה כמו שאריות של שלג, רק לא בוצי.

מה שכן, אני צריך לזכור להביא איתי איזה עפרון שחור ושתי צלליות כדי לאפר איזה עין אחת, שאני ארגיש מחופש. 

אחת הסיבות לעדכון הערב הוא בגלל שהיום לראשונה פגשתי בלוגר אחר (שלא הכרתי קודם, לכן יובי גרובי לא נחשב). Cookie Dough ואני מדברים כבר זמן מה, והוא היה בחו"ל עד לא מזמן. למרבה ההפתעה, התברר לנו שלמדנו באותו בית-ספר, באותה כיתה ממש, עם אותה מחנכת. בהפרש של בערך 6 שנים, או משהו כזה. מה שהופך אותי לממש זקן. אז היום נפגשנו, בלי כוונות זדון משני הצדדים, לאור העובדה שאני נשוי באושר לבחור יפה-עיניים, והוא זה עתה בשלבי הכרות עם בחור שנשמע מקסים לא פחות. ישבנו לנו על כוס קפה, אבל מכיוון שזה היה לא נוח, עברנו לספסל.

דיברנו על הא ועל דא, ועל העובדה ש(הנה אני הורס לו פוסט שלם כנראה)הוא מתחיל ללמוד בירושלים, הלכנו לטייל בתיכון, הוא סיפר על חוויותיו מהתיכון ואני עמדתי פעור עיניים מההבדלים של כמה שנים של התפתחות טכנולוגית וההשפעה שלהן על חיינו, עד שנפרדנו, שוב, כידידים, בלחיצה יד.

דבר אחד אמסור לך מעל דף זה, יקירי, כל השאר יהיה במסנג'ר בהזדמנות אחרת - אם עוד פעם אחת אני אראה אותך מאזכר את המילה 'שמן' בהקשר שלך, אני אשלח חוליית מתנקשים לבושים בבגדי אישה ישירות אליך הביתה.

ותזכור, יש לי את הטלפון שלך.

העניינים נראו מבטיחים - השותף העיר אותי מוקדם בבוקר לפני שהוא הולך ללימודים כדי שאוכל לנצל את הסלולרי שלו כדי לתפוס את אשת הקשר שלי. אשת קשר, אתם שואלים? ובכן, נכנסתי לפני כמה שנים טובות לדיל מוצלח, שבו אני לקוח של חברה סלולרית, אבל דרך תת-סוכן שלהם, מה שנקרא בעגה 'איש קשר', או באנגלית Reseller. הוא מקבל מהם מחירים טובים בגלל כמות הקוים שיש לו, ואני מקבל ממנו תעריפים מוצלחים לא פחות. א-בל, כל מה שאני צריך לעשות, צריך לעבור דרכם. והם עובדים שלוש וחצי דקות בימים אי-זוגיים, וגם אז - תפוס.

אבל כמו שאמרתי, העניינים נראו מבטיחים, הצלחתי לתפוס אותה בקלות, היא אמרה שהמכשיר שאני רוצה (ורציתי גם לפני שאיבדתי, בדיוק תכננתי לשדרג. אבל לא ככה! לא ככה דאמיט!) אפילו נמצא במלאי, ושאני ארוץ לפקסס לה (מה קרה לאימייל?!) טופס הזמנה, ומחר בצהריים, גג ערב, יהיה לי מכשיר חדש. הודתי לה, רצתי לדואר, פיקססתי משם עם הוראות מדוייקות שבשעה זו וזו אני בעבודה (פלאס כתובת) ושעה אח"כ אני בבית (פלאס כתובת). נתתי טלפון בעבודה לתיאום וכו', והלכתי שמח וטוב לבב למרכז השירות הסלולרי שממוקם בא"ת תלפיות. מרחק של 45 דקות הליכה. באובך. מהמם לי. במרכז טיפלו בי תוך שניה (לקוח עסקי או לא?) ואופטימי מתמיד, הלכתי עם כרטיס סים חדש לעבודה (הפעם באוטובוס, לא ברגל).

כאן המצב התחיל להדרדר. הטלפון החלופי ששנוררתי ממנהלת המשרד שלנו, בחורה מקסימה וששה לעזרה, לא קיבל את הכרטיס, כי הוא דור וואטאבר, והסים שלקחתי מיועד לדור 3 (למכשיר החדש). מילא, אמרתי, מחר אקבל את המכשיר החדש שלי והכל יבוא על מקומו בשלום. יום למחרת הגעתי לעבודה, וכשראיתי שהמשלוח לא מגיע, ניסיתי לתפוס את אנשי הקשר שלי, שאמרו לי שיגיע עד 4 (אני סיימתי ב-3), ולכן חיכֵּתי. בשעה 4.30 אחה"צ, כשהמכשיר לא הגיע, התחלתי להציק למנהל החברה ההיא. הצקתי והצקתי, עד שהוא אמר לי שזה יגיע מחר בצהריים.

בצר לי, חיכיתי יום למחרת בצהריים, לחוץ טילים מהעובדה שאין אפשרות להשיג אותי ולהודיע לי לאן יגיע המכשיר, והברזתי מהלימודים בשביל לחכות. ובכן, חמור מכך, לא היה לי דרך ליצור קשר עם בן זוגי היקר, ולקבוע איתו לערב. למזלי, איתרתי אצל יובי גרובי (ההוא מתחלת הפסקה) מכשיר ממש ישן שהיה לי והשאלתי לו פעם, שפרצתי כשנסעתי ללונדון. הפריצה הזאת איפשרה לי להשתמש בסים של דור 3, ולהיות מחובר לעולם, פלאס הניתוקים של מכשיר בין 5 שנים שהבטריה שלו בשלבי אלצהיימר מתקדמים (היא חושבת שהיא דולפין, או משהו).

כשגם אז המכשיר החדש לא הגיע, החלטתי לנקוט בצעדים שאני, בתור נציג שירות לקוחות זה מספר שנים, שונא. להתקשר ולהתחיל לעלות בדרגות. אז אכן, בעידודו של סימן תמיהה שהגיע אלי לקפה, התקשרתי לחברה הסלולרית ישירות ודאגתי להבהיר להם שלא מעניין אותי איש קשר או לא איש קשר, אני משלם להם בסופו של דבר, והם צריכים לתת לי תשובות לגבי הסוכנים שלהם. עברתי ממוקד למוקד, ממוקד מכירות למוקד שליחים, ממוקד טכני למחסן, וטוב שלא מימשתי את איומי וחייגתי ישירות למנכ"ל החברה. לאחר מספר שעות קיבלתי הבטחה שהמכשיר יגיע מחר, ישירות ממי שאחראית על אנשי הקשר שלי (שאמרו, ואני מצטט, בערך - "גזר, זה שתציק לכל חברת ******* לא יעזור לך לקבל את המכשיר שלך". כן כן, אני קרציה, אבל קרציה א-סלולרית, וזה הופך אותי לקרציה נרגנת!).

ואכן, בעזרת השם והגרון שלי, המכשיר הגיע למחרת, והתקבל באהבה על ידי השותף שהיה בבית, במזל, כי אני לא יכול להיות בבית בשעות השליחות (פעילות של חוש"ן, הרבה יותר חשוב).

עכשיו אני בעליו של מכשיר חדש, א-לה-אייפון, ואני מתרה בכם, אנשים שאני מכיר ואין לי את המספר שלהם, שלחו לי אותו בסמס עם ציון העובדה שזה אתם. אלא אם כבר שלחתם לי במייל.

התשובה הייתה לא, למי שתוהה. א' - אני לא מזדיין בכסף (אם כי על זה אפשר להתפשר), ב' - אני לא מזדיין כשאני לבוש בבגדי נשים (אם כי גם על זה אפשר להתפשר) וג' - יש לי חבר (ועל זה אני ממש, אבל ממש לא מוכן להתפשר).

כך הפסדתי חופשה זוגית בחו"ל.

אה, דיברנו על עבודה. אז כן, אני די שונא את העבודה שלי, למרות שאני משתדל להקרין חיוכים וכו', כי זה לא יעזור לי להיות עצבני, שום דבר לא ישתנה בהתנהלות פה גם ככה. אז אני אוציא את זה עליכם. עד ש.

חברה אחת שעובדת בחברת הייטק קטנה בצד השני של העיר העבירה את קורות החיים ששלחתי לה בשבוע שעבר (כי נמאס לי), ומחפשים אצלהם איזה משהו הייטקיסטי לואוטקיסטי לסטודנטים. ברגע שיגייסו ראש צוות, יגייסו גם צוות ויזמנו אותי כנראה לראיון. השכר דומה לשכר הנוכחי שלי, רק בלי סופי שבוע ולילות. שעות עבודה לבחירתי, בלי משמרות ושיט, ובלי סופי שבוע ולילות! אחרי שבוע (שבת עד שבת) שבו עבדתי 4 לילות (מתוך 8), ובלילות אחרים עשיתי דברים כמו לתפור תחפושת או לנסוע לתל אביב כדי לראות הופעה של השותף שלי ועוד ידיד ולפגוש את עיניים לשעה ואז לחזור ולתפור תחפושת, או להופיע ואז להשתכר מלא מלא, זה בהחלט ממלא אותי אושר לחשוב שיש לי סיכוי לעבוד בעבודה של אנשים אמיתיים, שבה נחים לפעמים.

בנוסף, שני חברים טובים שלי, סימן-תמיהה והפנתר (שלא שמעתם עליו עד עכשיו כי הוא פשוט לא גר בסביבה בכלל בכלל), הקימו יחד עם עוד... אחת חברת פרסום-שיווק-מיתוג. בהתחשב בזה שהם קיימים בתיאוריה בערך חודשיים, או קצת יותר, ועל הנייר פחות משבוע, וכבר יש להם די הרבה עבודות, הם רמזו לי לא בעדינות שאני כנראה אהיה האדם הראשון חוץ משלושתם שהם יעסיקו. וכן, זה מתאים לי לעבוד בתחום הפרסום. אין דבר יותר הומואי מזה, זה נכון, אבל וול.

שיהיה לכם שושן פורים שמח (פראיירים, גרים בערים בלי חומה!),

גזר.

נ.ב. מצטער שלא הגבתי לתגובות מהפוסט הקודם. זה ממש חראי מצידי, ואני אגיב להם אחרי שאסיים לטחון קצת אוכל מהארון בעבודה.

טוב, אז השבוע התחיל די בסדר, למרות שהלכתי לישון במוצ"ש נורא מאוחר, והושכמתי טלפונית יותר מדי מוקדם, נראה שהשבוע הולך להיות בסדר. אחרי הכל, הייתה לי הופעה חשובה ביום שני בערב, שטומנת בחובה לא מעט מזומנים, וביום שלישי לראות את עיניים סוף סוף, אחרי שלא התראנו שבוע, ואז ביום חמישי תכננתי לי עוד דברים, ובכלל, אני רוצה לשדרג לעצמי את הפלאפון ולקנות לעצמי עוד כל מיני גאדג';טים ונורא נורא נורא התחשק לי להיות מאגניב.

אבל אז ביום שני בבוקר, נקראתי לשיחה בעבודה. לא הספיקותי לספר לכם, אבל הראשצוות האהובה שלי סיימה את תפקידה וטסה לטייל באוסטרליה ושות';, ובמקומה נכנסה לתפקיד מישהי אחרת מהצוות שלי. לא היה לי ספק שלא יציעו לי את התפקיד, לא בגלל זה אני מעוצבן. אז הסתבר לי שבגלל שהיא חדשה, וכדי להוריד ממנה את הלחץ, העבירו אותי לראשצוות אחר. ראשצוות שעבד איתי פעם, עזב את החברה וחזר כראשצוות, ומאז עסוק בלנסות להוכיח את עצמו, למרות שהידע שלי ושל כל מי שעובד שם גדול משלו פי עשרות מונים. אבל זה מילא.

בקיצור, הוא קרא לי לשיחה וסיפר לי שהוא הראשצוות שלי עכשיו. חשבתי שבזה זה מסתכם, ושאלתי אותו למה הוא אמר שהוא צריך אותי ל-20 דקות. ואז הוא החליט לספר לי ש"התקבלו לאחרונה הרבה תלונות מהחברים שלך לצוות לגבי התפקוד שלך". עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאין דבר שאני שונא יותר ממלשנים. אני מודה, הייתי מלשן קטן ומסריח בילדותי, והייתי מוקף בכאלה, מה שהפך אותי לאלרגי למלשנים. לכן לא ברור לי איך חברים שלי לצוות מסוגלים לבוא להגיד את זה לבוסים שלי במקום לי. אז כמובן שהתרעמתי, והתגובה שלו הייתה "אולי הם מרגישים לא בנוח לבוא לדבר איתך על זה".

סליחה?!

במשך 25.5 שנותי על הכדור, מעולם לא פגשתי אדם שהרגיש לא בנוח לדבר איתי. יתרה מכך, לפעמים אנשים מרגישים מאוד בנוח לדבר איתי, ולא פעם ולא פעמיים שקלתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית רק בשביל להפוך את זה לרשמי. הבעיה עם פסיכולוגיה היא שאני נוטה להזדהות יותר מדי עם ה"מטופלים" וסביר להניח שהייתי נכנס לדכאון בעצמי אחרי כמה פגישות.

בנוסף מסתבר שאני ממורמר וכו';. הסברתי לאותו "בוס" בדיוק למה אני ממורמר, ומה בדיוק מעצבן אותי, העובדה שאף אחד בחברה לא עושה כלום בזמן, שאני צריך לצעוק בשביל שיקשיבו לי אבל אז אני נתפס כחצוף, על זה שאני היחיד במחלקה המזדיינת הזאת שאכפת לו ממה שקורה וכשמבקשים ממני לבוא להשלים שעות כי חסר לנו כוח אדם אני עושה את זה, וכל מה שאני שומע זה רק מה עשיתי לא בסדר, ולא מה עשיתי כן בסדר. כל החברה המסריחה הזאת מתנהלת מהיום להיום, אין שום תכנון לעתיד, וזה נראה מאוד הגיוני לפטר חצי מהמחלקה ולתת לאחרים, סטודנטים בעיקר, לשאת בנטל. זה גם מאוד הגיוני לצעוק על אנשים שפספסו משהו או עשו טעות מרוב עייפות ותשישות, אבל לתת ציונים לשבח צריך להתאמץ.

בקיצור, חברה אמריקאית עם מנטליות ישראלית לחלוטין. מחליא.

מבחינתי, אני לא נשאר בחברה הזאת יותר מדי. ברגע שאמצא משהו יותר טוב, אקפוץ עליו, ולא מעניין אותי הנסיון שצברתי או כל דבר אחר. לא רוצה יותר להתעסק בשירות לקוחות, לא רוצה יותר בוסים מטומטמים, לא רוצה יותר codes of conduct ששווים לתחת. תנו לי חופש, תנו לי לשבת בבית קפה עם הלפטופ שלי ולנהל את המשרד שלי משם.

דיייייייייייייייייייייייייי!

איזה יופי שאני עכשיו רגוע. אני ישוב לי בבית קפה תל אביבי, עם הלפטופ, כותב לכם משם, שותה קפה, ונפגש עם חברים לצהריים בצפון העיר. הזוגיות של עיניים ושלי רק משתפרת, בקו מקביל לסקס. למרות שבסופשבוע הקרוב הוא לא יבוא איתי ליומולדת של אחותי (למורת רוחה ולמורת רוחי) אני מאמין שהמצב במגמת עליה. יש בינינו מין נוחות כזאת שלא מאפיינת "רק" 4 חודשים. הו, הנחת.

אוטוטו אני אקום ממרבצי בבית הקפה, אלך לעשן סיגריה, ואתפוס שירות לצפון העיר לפגוש חברים שלא ראיתי מזמן. עם כל הקפיצות האלה, תל אביב-ירושלים-תל אביב-ירושלים, אני לא מספיק לראות חברים במרכז חוץ מאת עיניים שלי...

עצה שלי? אלה הימים הראשונים של האביב, צאו לשמש, תהנו, תאהבו, תתחרמנו, תתחרפנו, תשתזפו (עם מקדם הגנה), תזדיינו (עם מקדם הגנה, אחר), תאכלו, תשתו ותחיו.

שיהיה לכם תחילת אביב נעים,

גזר.

ולא ציפורים חגות ולא שום דבר.

לקחתי חופשה לא מתוכננת, בלי שום סיבה. סתם לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב פה. אם בעבר הייתי מוצא את הזמן באיזו משמרת לילה, או בשעות הבוקר המוקדמות לפני שכולם מגיעים למשרד, הרי שהיום, אחרי שכוח האדם צומצם באופן משמעותי והיקף העבודה גדל, אני מבלה את זמני בלענות להודים, אמריקאים, היספנים ושאר מוכי גורל על הבעיות הטכניות שלהם, וכאשר נשבר לי אני מכלה את זמני בבהיה במסך המרצד, או בחיפוש אחרי iPhone במאה שקל.

(רמז: אין)

אז בעבודה חרא ממש, אבל מה לעשות, זה מה יש. אני עדיין מתפלל שתימצא האפשרות לסיים את הלימודים השנה.

(רמז: אין)

אם אסיים אותם השנה, אוכל למצוא עבודה אמיתית, שלא דורשת ממני לבלות סופי שבוע או לילות במשרד, אלא אם אני רוצה ונהנה מזה. יתרה מכך, זה יאפשר לי (לצערי) לעזוב את עירי האהובה לטובת מגורים עם בן זוגי בעיר הגדולה, בירת ההומואים הישראלית. מה לעשות, אני יכול לעזוב, הוא קצת תלוי במקום המגורים שלו. מה גם שמחכה לי שם דירה (קטנה, ריקה, כמו באגדה) במחיר מצחיק במיקום מעולה...

עיניים ואנוכי מתקדמים מצויין. זה מרגיש כאילו אנחנו ביחד כבר שנים, למרות שעברו רק 4 חודשים.  זה נעים לי נורא, ואני מקווה שגם לו. יש לנו קצת קשיי תקשורת טכניים לאור העובדה שהוא עמוס מעל הראש בעבודה, ועכשיו עם המלחמה המשתוללת המצב לא טוב יותר. הוא יצא מהבסיס קצת לפני חצות.

אז איזה עוד עדכונים יש לי בשבילכם?

- לפני כמה שבועות הפגשתי בין עיניים לבין אחותי האהובה וגיסי. אחותי (כמובן) התלהבה ממנו, ודרשה בתוקף שהפעם הבאה תהיה ארוכה יותר כדי שהם יוכלו באמת לדבר. אני מקווה שהם ידברו עלי. רק עלי. אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו מוזמנים לקפה עם אחותי וגיסי, בתל אביב, לכבוד יום הולדתה של אחותי, בשיתוף עם בת דודתי וחבר שלה, וחבר טוב של אחותי... ובן זוגו. משעשע זה בטוח יהיה.

- בעלי הבית שלנו רוצים למכור את הדירה. ממש, אבל ממש לא בא לי להתחיל לחפש דירה חדשה ולעבור את הכאבראש של מעבר דירה נוסף. מצד שני, יש מצב שההורים של השותף שלי נוסעים לשבתון בחו"ל, ואנחנו נוכל להשתלט על האחוזה. היא קצת מרוחקת מהמרכז, אבל וואלה, כשלא משלמים שכ"ד, זה בהחלט סביל.

- ביום שישי לפני שבוע וקצת, בעודי יושב עם עיניים ועוד חברה בתל אביב, נהנים מהשמש ולוגמים קפה, התקשר אלי שותפי היקר כדי לספר לי שאחד ממכרינו המשותפים נפטר לפנות בוקר. אני בכוונה משתמש במילה ';מכר'; ולא ';חבר'; או ';ידיד';, כי מדובר בבנאדם שלא סימפטתי לחלוטין, וזה אנדרסטייטמנט. כן הייתי בשוק, וכן הרגשתי עצבות כלשהי על אדם שמת, אבל קשה לומר שזה זיעזע את המשך השבוע שלי. להשתתף בפסטיבל האבל ולספר כמה הוא היה בן אדם טוב סירבתי, מטעמי חוסר רצון להיות צבוע, והשארתי את זה לאנשים שבאמת היה להם אכפת ממנו. והיו לא מעט כאלה. מסתבר שרק בחברה שלנו הוא הרשה לעצמו להיות בלתי נסבל. בכל מקרה, אני מקווה שעכשיו טוב לו.

- הלימודים התחדשו וזה לא ממש כיף לי.

- אני קם עוד 5 שעות לעבודה.

אני מקווה שחידוש הרומן בינינו יחזיק מעמד, אבל רק אם תראו לי שאכפת לכם.

שיהיה לכם שבוע נפלע,

גזר

(וכן, תגובות תמיד מתקבלות בברכה)