חיים של בחור אחד

קודם כל, התנצלות לשלושת המנויים וחצי - העדכון ההוא היה אוטומטי מתוכנה בשם Live Writer שניסיתי בשביל עריכה אופליין של פוסטים. הוא כמובן הועלה ונמחק אוטומטית, אבל העדכון, מסתבר, נשלח.

שנית, העיצוב זמני, עד שאקבל הרשאות HTML מבורכות ואעשה אותו יפה ועם כפתורים של פקאצות^^. בינתיים, אם העיצוב כואב לכם בעיניים - תדווחו לי ואני אשחק עם הצבעים קצת. הראש שלי גם ככה כואב מהחימום שהבחורה פה הדליקה בעבודה, אז אני לא יכול להשליך את זה על הצבעים.

זה לא הולך להיות פוסט מתוחכם ועמוק על מזוודות באופן מטאפורי. כלל וכלל לא. זה פוסט שעלה לי בראש היום בצהריים.

תחנה מרכזית תל אביב, ישראל, דצמבר 2007 - אני יורד ממונית שירות מבית הורי, שם ביליתי את סוף השבוע האחרון, מצוייד בתיק גב עם מחשב וכמה בגדים, ומזוודת דיילים המכילה, בנוסף לכביסה נקייה (לאור התפגרותה בטרם עת של מכונת הכביסה שלי), גם מכשיר וידאו שקיבלתי בירושה מאחותי, וקלטות וידאו של הופעות טלוויזיוניות מביכות של עבדכם הנאמן, שתי הקלטות של האירוויזיון ומסיבת סיום אחת של י"ב, בהשתתפותי כמובן. לא יכולתי להתאפק ולקחתי איתי את כל הציוד הזה, למרות שהוא היה יכול לחכות, רק בגלל שדחיית הסיפוקים שלי שואפת לאפס. אני רוצה שוקולד, אז אני אקח שוקולד. אני רוצה לסחוב מכשיר וידאו וקלטות במזוודה כדי להעתיק אותן בבית עם מקליט הדיוידי שלקחתי כמה ימים לפני זה, אני אעשה גם את זה. עכשיו. אז מה אם מההורים שלי אני נוסע לעיניים, וכדי להגיע אליו אני צריך ללכת עם המזוודה, ושבבית שלו אני צריך לסחוב אותה במדרגות, ושאחר כך אני אצטרך ללכת איתה לתחנה מרכזית, ומשם לקחת שירות לירושלים, ומשם לצעוד ברגל הביתה.

הניקנדורף, גרמניה, אוגוסט 1998 - משלחת חילופי נוער בתיכון שלי. נבחרתי להיות חלק מהקבוצה הנפלאה שנסעה להתארח בעיירה ליד ברלין. הגזר נוסע בפעם הראשונה לחו"ל ללא ליווי הורים, ואורז בעצמו באחת המזוודות המעפנות שההורים נתנו לו, 20 קילו בדיוק, כפי שמותר. בשביל 10 ימים, 20 קילו. המזוודה היא לא מזוודת דיילים בשום צורה ואופן. היא כל כך לא מזוודת דיילים, שלא תתפסו דייל ברדיוס של קילומטרים ממנה, מחמת הבושה. היא מזוודה עם גלגלונים קטנים שנועדה לגמוע מרחקים עצומים כמו המרחק בין תחילת התור בנתב"ג הישן ועד למסוע של המזוודות עם האישה הנחמדה שמקשטת אותה בסרט ושולחת אותה לנוח במטוס.

הגרמנים, כמה אנטישמי מצידם, החליטו לבנות כל דבר במרחק עצום אחד מהשני. המרחק מהיציאה מהטרמינל בשדה התעופה 'שונפלד' בברלין עד תחנת הרכבת (רק כשהגענו גיליתי שהייתי יכול לקחת עגלה), המרחק בין הרציפים בחילופי הרכבות בברלין, המרחק בין הרכבת לאוטובוס שלוקח אותי לכפר הקטן שעתיד להיות ביתי ב-10 הימים הקרובים, והחמור ביותר - המרחק בין תחנת האוטובוס באותו כפר קטן ועד לביתה של המארחת שלנו. שלי ושל רועי (כן כן, חשבתם שיהיה פוסט בלעדיו? suckers). רועי כמובן הצטייד במזוודת מעצבים קלילה עשויה פלסטיק, ואני גורר את עצמי בשארית כוחותי במעלה הגבעה הארורה והאנטישמית, מקווה שהמזוודה, או שרירי הידיים שלי, ישרדו את המסע. בסופו של דבר, נכמרו רחמיהן של המארחות האנטישמיות שלנו והן פנו לפועל גרמני מסוקס, ארי וחסון, ומלמלו בגרמנית תחינה נרגשת שהוא יסיע את המזוודה שלי במעלה הרחוב כי (וזה תרגום חופשי מגרמנית שבכלל לא הבנתי, אבל נראה לי שזה מה שנאמר) 'ההומו הקטן והרכרוכי הזה לא מסוגל לסחוב את המזוודה, וגם גזר הוא לא בדיוק חזק'.

נדרתי נדר לארוז בקלילות בפעם הבאה.

תחנת ויקטוריה, לונדון, אנגליה, מרץ 2004  - אחרי 5 שעות טיסה ודחיה של יום בטיסה עצמה, נחתנו, רועי ואני (כן, שוב הוא), בלונדון האהובה, במטרה לחיות קצת בארץ האוכל התפל והאנשים עם השיניים העקומות. בשביל להעביר קצת מהחיים שלך לחו"ל צריך מזוודה, עד 20 קילו... אז תנו לי לחזור יום אחד אחורה.

רמת גן, ישראל, מרץ 2004 - יחסית לבנאדם שנוסע לתקופה בלתי מוגבלת של עד שנה, ארזתי קצת מאוחר. וגם קצת באיחור, גיליתי שאמאבא לא מוכנים לוותר על אחת המזוודות הטובות. בצר לי, פניתי אל הדודה והדוד, שהציעו לי את מזוודתם שנקנתה בביקורנו האחרון בבירה האנגלית, בשנת 1988. ארזתי בגדים, וכמובן שמגבת, והתייצבתי בנתב"ג.

חזרה ללונדון, מרץ 2004 - כיאה לבחורים מאורגנים, הזמנו אכסניה במרחק הליכה קלילה מתחנת הרכבת ויקטוריה, לשם מגיעות הרכבות משדה התעופה גאטוויק שבו נחתנו. זוהי אכן הליכה קלילה, בערב קיצי כאשר על ידך תיק קטן עם ארנק, פודרה וליפגלוס. לא כשאתה סוחב מאחוריך מפלצת ענקית ששוקלת יותר מעשרים הקילוגרמים המותרים שצעירה ממך אך ב-6 שנים, עם גלגלים שראו ימים טובים יותר. כ-מו-בן שהאכסניה מצויידת במדרגות אירופאיות צרות מנשוא, וכ-מו-בן שהחדר שלנו יהיה בקומה השניה, וכ-מו-בן שלא נדע אם אנחנו נשארים שם עוד לילה אז אנחנו מורידים את המזוודות בבוקר והולכים לחפש דירה. במהלך חיפושי הדירה מצאתי חנות מזוודות ורכשתי תחליף, שאמור להיות מזוודת דיילים. העברתי את רכושי הדל אליה, והעברתי את המזוודה לקבורה באותה עיר בה נולדה. תנצב"ה.

אך לא תמו התלאות. החלטנו לעבור אכסניה. לקצה השני של העיר. במרחק שני קוי רכבת תחתית, הליכה בין התחנות דרך מעברים תת קרקעיים מתחת לכבישים ראשיים, והליכה אל עבר האכסניה. ולבסוף, מעבר לדירה קבועה יחסית. ואחרי שלושה שבועות, מעבר דירה נוסף.

לונדון, יוני 2004 - עזבתי את הדירה ועברתי לדירה אחרת, עם נ' ורועי, וחברה נוספת. ארזתי את דברי, נפרדתי לשלום מהדירה, השארתי את המפתח על השולחן, גררתי את המזוודה ועוד תיק גב גדול עם דברים נוספים שצברתי בשבועות האלה, פתחתי את הדלת, הוצאתי את התיק, הנחתי אותו וסקלאח! הדלת נטרקה. עם המזוודה שלי בפנים. נסעתי לבית החדש ממורמר ומתוסכל, אחרי שהוצאתי את התקציב על המונית שהזמנתי בשביל לחסוך את הנסיעות הארוכות ברכבת, בידיעה שהנסיעה הבאה, עם המזוודה, תהיה אכן ברכבת, כאשר בעלי הבית יחזרו ויפתחו לי את הדלת.

שדה התעופה לוטון, אנגליה, אוגוסט 2004 - המזוודה תפחה ותפחה, ולמרות ששלחתי דברים עם אמא שלי ואחותי שביקרו בנקודות שונות בחודשים האחרונים, עדיין עמדתי על כ-30 קילוגרמים נאים של ציוד. הפעם, החברה היקרה שבה טסתי מלונדון לברלין בדרכי הביתה לישראל גבתה ממני כסף על משקל יתר, והמזוודה נשלחה במסוע מיוחד של דברים חריגים.

שדה התעופה שונפלד, ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - המזוודה הגיעה עם ידית שבורה. מילא. אפשר לסחוב אותה בשתי רכבות, טראם והליכה, עם עזרה קטנה של עובר אורח עם אופניים.

ברלין, גרמניה, אוגוסט 2004 - הבחור שפינה לי את חדרו כדי שאוכל לישון שם לכמה לילות הבטיח לקום לעזור לי להגיע לשדה התעופה. כשהזמן דחק והוא עוד לא הופיע, ולא ענה לטלפון, החלטתי לעשות את הדרך בכוחות עצמי. זוכרים את הפסקה הקודמת? אז הידית נשברה. מילא, נסחוב בגב כפוף, העיקר שהגלגלים עוד נוסעים. אחרי הליכה לטראם, נסיעה בטראם, המתנה לרכבת, עצבים על זה שהוא הבריז לי, הגילוי המרעיש שהוא לא התעורר בזמן והוא בדרך לשדה לנסות להיפרד ממני, והעובדה שאני עלול לאחר לטיסה, לא בדיוק עשתה לי טוב. ולמי יש זמן עכשיו לסיגריה, העיקר שנגיע. עם הגיעי לשדה, המזוודה שלי החליטה להחזיר גם היא נשמתה לבורא, והתפרקה סופית, כשאין שום דרך לסחוב אותה מלבד בידית הנשיאה הקטנטנה. נסו לחצות ככה כביש סואן בגרמניה. רמז: זה קשה. לבסוף, הופיע מלאך גואל בדמות עובד שדה תעופה עם מכונית גולף קטנה ומטופשת, שהוריד אותי בשמחה, בששון ובחינם בכניסה לטרמינל לישראל. נכנסתי מהר מהר לטרמינל, עברתי בידוק, נמנעתי מלפרוק את המזוודה על ידי שיחה קטנה בגרמנית, הודתי לדיילת הקרקע הנחמדה ש'הזכירה' לי שההגבלה היא 20 קילו למרות שאני עומד על 30, ועליתי לטרמינל בחיפוש אחרי איזור העישון. לא היה כזה. והטיסה התעכבה.

אמסטרדם, הולנד, מאי 2005 - אמסטרדם ידועה במספר דברים - מזכרות מגניבות, שוקי יד שניה, סמים קלים חוקיים וחדרי מדרגות צרים כמו אופקיהם של חברי כנסת מש"ס (תראו! סאטירה נושכת!). השילוב של כל אלה, ברגע האחרון לפני הטיסה, כשהמזוודה לא נסגרת והניסיון להוריד אותה במדרגות ולרוץ לטראם, יכול להיות קטלני. אני שרדתי, במקרה. אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם, ציפתה לי הפתעה נעימה בדמות החלפת הרציף הקבוע של הרכבת לשדה התעופה לרציף היחידי שלא מונגש לנכים, או לאנשים עם מזוודות, או לאנשים שהופכים להיות נכים כשהם עם מזוודות.

ירושלים, ישראל, דצמבר 2007 - אחרי נסיעה ארוכה במונית השירות, כאשר המזוודה שלי מאיימת למחוץ את הגברת הנחמדה שהסכימה לארח אותה במעבר לידה, ירדתי במרכז העיר, והחלטתי שצעדה קלילה היא לא נוראה כל כך, ושלא ממש בא לי עכשיו להוציא כסף על מונית ספיישל כדי להגיע הביתה, וקצת כושר לא הזיק לאף אחד (מלבד ל-11 ספורטאים במינכן). אז התחלתי לצעוד. בין העיר לבית שלי יש מכשול גיאוגרפי קטן. למי שמתקשה לדמיין, הכנתי שרטוט קטן שמבהיר את העניין:

בדרך חשבתי לעצמי שזה ממש משעשע, שאין לי מזל עם מזוודות. ואז החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. הא, אכלתם אותה.

שיהיה לכם יום שני נפלא,

גזר.

קודם כל תודה לכל המברכים על הפוסט הקודם. מאז שמישהו הגדיר אותי לפני 6 שנים בערך כ'הבחור המצחיק מהקורס שלי', לא הוחמאתי ככה על ההומור הרדוד שלי. כנראה שאני צריך לשתות יותר. אולי גם לעשן פה ושם משהו. ובכלל, להתמכר לנרקוטיקה ולסיים כמו ריבר פניקס, רק פחות חתיך. נגיד, כמו זוהר ארגוב.

אז יצאתי לעוד טיול, כמו ההוא מלפני כמה חודשים. רק שהפעם לא באתי מצוייד בספר "אחוות הטבעת" (-או- איך למצוא לעצמך בעל מסוקס ונאה, שאוהב את הטבע ולישון בשק"ש), אלא באתי עם בעל משלי. ילד המדבר לא היה שם, אפילו טרחתי לשאול אותו השבוע במסנג'ר. הוא יוצא עם מישהו, ובמקרה שלו אפילו שהיה מדובר בשבוע וחצי, לא ממש הרגשתי כאב. היה נחמד, לא הצליח והמשכנו הלאה. אפילו פגשתי אותו לראשונה אחרי הרבה זמן במצעד האחרון, והצגתי בינו לבין הדוקטור.

הפעם הטיול היה לבניאס. וכרגיל, כמו בכל טיול, אנחנו לא הולכים על המיינסטרים, סימון השבילים הבנאלי היווה הצעה ואנחנו צעדנו בעיקר במים השוצפים והקפואים, שגרמו לילדי לעתיד להתכווץ בפחד אל תוך גופי וליצחק קדמן להשיג נגדי תלונה. כל אחד מאיתנו פגש כמה וכמה סלעים לפגישה אינטימית ולוחצת, עשה לעצמו פילינג עמוק באמצעות קוצי פטל, ובעיקר מצא את עצמו נסחף, ולא בתיאורים ותשבוחות. בשלב מסוים החלטנו זה-שנסעתי-איתו, הדוקטור, אני ועוד בחור שלא ממש הבין מה הוא עושה שם ולמה הוא עושה את זה לעצמו, שהספיקה לנו ההליכה ואולי נצטרף אחר כך להמשך. חתכנו למעלה, לשביל האמיתי וסיכמנו נקודת מפגש, שם החלטנו לחכות להם בהנחה שנראה אותם עוברים במים. על סמך הנחה זו, ההוא-שנסעתי-איתו עלה במעלה הזרם, never to be seen למשך בערך שעה. בשלב הזה הגיע המוביל של הקבוצה, ואמר שהם עברו מלמעלה, ושאנחנו נמשיך אחריהם בנחל. אבל את ההוא-שנסעתי-איתו לא היה אפשר למצוא. אני עליתי במעלה הזרם בלי למצוא אותו, הדוקטור הלך על השביל מלמעלה בניסיון לאתר את הצבוע שקורע את שרידי גופתו, ורק לאחר בערך חצי שעה, שבמהלכה הגיע הטרמפ שלנו והודיע שאנחנו חותכים הביתה כי נשבר לו מהמסלול והוא מיצה לחלוטין, הוא הואיל לחזור. וכל זה כשאני בטוח שנשלח אחריו משלחת חילוץ ונמצא אותו נאכל על ידי שפירית אכזרית אוכלת-אדם. אבל, משפחה שמחה ומאושרת, נסענו לדרכנו ואפילו איתרנו מסעדה יפנית-אסיאתית באמצע שומקום. בסופה של נסיעה לתל אביב ומשם הביתה, הגעתי, התקלחתי, ורצתי באמוק לעבודה, שם ביליתי את רוב המשמרת, למזלי, בשינה - בהתחלה על כסא, ואז על רצפה. מזל שהתרגלתי לתנאים לא נוחים.

גיליתי שאני מעדיף ליפול למים קפואים ולחטוף מכה מסלע, מאשר להניח את היד שלי במקום שהולך בו עכביש. אני כל כך שונא את החיה הזאת.

אחרי חודשיים של קשר עם הדוקטור, אני מנסה להבין לאן מועדות פני (כרגע, בעיקר למיטה, אבל אני מדבר באופן כללי). אחרי חודשיים של קשר, אני לא בטוח מה אני רוצה. בסופו של דבר לא יכולתי לבקש בן-זוג יותר מדהים ממנו - בוגר, נעים, אינטליגנטי, חכם, יפה, מפרגן, מחמיא, תומך. אבל משהו שם לא מקליק. היו לי על זה הרבה מחשבות בסופשבוע, ועוד לפני זה, אבל אני לא רואה סיבה לזרוק הכל עכשיו. אני לא סובל ואני לא שונא אותו ולא מסוגל לשהות במחיצתו. הפחד היחידי שלי הוא שזה גם לא יגיע ואני אפגע בו יותר ככל שהזמן רץ, כי באמת באמת שלא מגיע לו.

לפעמים אני חושב לעצמי שאני לא ראוי למערכת יחסים ;-)

 היום בערב יש מסיבת פרידה לבלונדי, שנוסע לחו"ל לקיץ כדי להרוויח קצת כסף. קצת עצוב. מזל שיש לי מלא דקות שיחה חינם לחו"ל מהעבודה. אני אתקשר אליו קצת להציק לו. חוצמזה, המשמרת נגמרת עוד מעט ממש, ואני עף הביתה להתאחד עם המיטה שלי.

תשתו מים קרים,

גזר

אחד הכותבים המוצלחים פה (שהאמת, גרם לי גם בעקיפין לכתוב פה) שאל אותי למה אני לא עושה פרו לשבועיים. אז עשיתי פרו לשבועיים. אולי יהיה מצב וזה ימשיך לבד עד שיפתרו את בעיית הפרו

כשעזבתי אתכם, לפני כמעט 24 שעות, זה היה סוף המשמרת שלי. קצת אחרי שסיימתי מצאתי לי פינה שקטה במשרד והלכתי לישון, על הרצפה, עם כירבולית, עד שהיינו אמורים לצאת ליום הכיף המחלקתי. בצעד חסר תקדים, שחררו את כל המחלקה (שעובדת 24/7) ושמו אנשים שיחליפו אותנו פה, כדי שכו-לם יוכלו לבוא. לא כולם באו (לימודים ועניינים), אבל הייתה הענות מרשימה. נסענו עם רכבים של החברה לים המלח, והתמקמנו על איזה חוף. גררתי לי כסא שיזוף, ונשכבתי לי לצלייה מתונה על החוף. אחרי מספר שכנועים גם מרחתי את עצמי בבוץ. זה כלל להוריד חולצה, דבר שאני לא נוהג לעשות בפומבי, מחשש לפגיעה ברגשות הציבור.

חבר'ה, הבוץ הזה זה להיט. פשוט להיט. אפילו הייתי ישראלי מספיק כדי לקחת לי בקבוק עם קצת בוץ. אני פשוט לא מסוגל אחרת, אחרי שישבתי וליטפתי את עצמי כל הערב - הבוץ עשה לי יופי של עור

החלק הכי יפה בכל היומכיף הזה (שהיה בעצם חצי יומכיף), זה שיש עוד אחד (כי זה היה חצי) ושאני מקבל עליו כסף כאילו עבדתי.

בערך חמש דקות לפני שירדתי מהאוטו של הבוסית שלי, גיליתי שהשארתי את המפתחות הביתה באוטו שאיתו הגענו. נאלצתי להיגרר עייף ועם ריח של ביצה קשה לעבודה של השותפה שלי, לקחת את המפתח שלה, ולקוות שהשותף שלי יגיע הביתה כדי לנעול אחרי עד שאני צריך ללכת לעבודה. כשהשותפה חזרה הביתה, הייתי בעיצומה של שינה עמוקה, לקחתי את עצמי מהמיטה, פתחתי לה את הדלת, מלמלתי משהו וחזרתי לחרופ עד המשמרת.

מחר יש ערב "שוטטות" לסטודנטים, כחלק מאירועי יום הסטודנט. זה אומר מלא סטודנטים מסתובבים ברחובות ושותים אלכוהול בזול. הבחור החדש בא לשוטט איתי, ואחרי זה הוא יישאר לישון. איזה כיף לי! וביום שלישי לא צריך לקום ולא צריך שום דבר. פשוט תענוג.

אני חושב שאני אלך עכשיו להסתכל קצת על הפונקציות של הפרו שנוספו לי. מעניין מה יש שם.

לילה טוב לי, בוקר טוב ישראל,

גזר.