חיים של בחור אחד

קודם כל, יש לי וידוי. התמכרתי לפייסבוק. אני מבלה יותר מדי זמן פנוי בריפרוש הדף הראשי, או במעבר בין הפרופיל לבין העמוד עם העדכונים מחברים. ברגעי שעמום אני עובר על רשימות חברים של החברים שלי ומחפש את מי אני מכיר, או מקליד שמות מן העבר. בינתיים אני עומד על קרוב ל-500 חברים. הבעיה היא שחלק מהם פורשים. זה מאוד מעציב אותי שהם נכנעים לתכתיבים חברתיים ומצמצמים לי את הרשימה.

הפייסבוק הזה גם מחייב אותי להגדיר את עצמי שוב ושוב. במקום לשלוח פתק עם הצעת חברות, שלחתי לעיניים בקשה להיות הבנזוג שלי בפייסבוק. האמת, שזה הולך בשלבים. קודם כל הסרתי את הרישום 'רווק' מהפרופיל שלי. כמה שעות אחרי זה, כשכל העולם כבר קיבל הודעה על זה, קיבלתי סמס מהדוקטור שמאחל לי מזל טוב על זה. כמה נחמד מצידו. הוא גם שאל אם זה מישהו שהוא מכיר וכשהוא גילה שכן, ומי זה, הוא לא ממש המשיך לסמס לי. מילא.

אבל ביום חמישי בלילה כבר שיניתי את הסטטוס ל'מערכת יחסים', כולל השם שלו. וזה, זה נורא רשמי כזה. ואנשים נורא מתפלאים. מקווה שלא עשיתי את זה מהר מדי. אבל זה מרגיש לי נכון. אני מחזיק אצבעות. ביום חמישי הקרוב הוא יגיע לבלות איתי סופשבוע שלם, שבמהלכו אנחנו נהיה עסוקים בעיקר בלהיות ביחד ולא לעשות כלום. זתומרת, כמעט כלום.

ביום שלישי האחרון שכבנו 'על אמת' בפעם הראשונה, מיד כשהוא חזר מחו"ל. נורא רציתי, אבל אפילו לא העלתי על דעתי ללחוץ עליו. הוא יזם את זה מעצמו, ואני שמעתי צלצולי פעמונים. כמה קיטשי מצידי. כמה שאני אוהב פעמים ראשונות. מין חיבור לא ברור כזה. זה הרבה יותר טוב מסטוץ. ואני לא יכול לחכות עד שאני אראה אותו, כנראה מחר בערב, ואנשק את השפתיים היפות יפות שלו.

אבל די, די לקיטש. בימים האחרונים המוח שלי קלט כמויות עצומות של אדים של מסיר שומנים - חיברו לנו את הכיריים, ואני הייתי צריך להסיר מהן כ-8 שנים של שומן שרוף, וכמובן גם מהתנור, שלא טמן ידו בצלחת. אחרי שעות של קירצופים אני יכול להגיד בוודאות שהמטבח ערוך ומוכן לארוחת הערב שאני רוצה לבשל לעיניים בסופשבוע.

הייתי ביום שישי בחנוכת בית של חברה מהתיכון. היא עברה לגור עם חבר שלה והם חולקים דירה חמודה בישוב לא רחוק מכאן. וכמובן שרועי 1.0 היה שם. אחרי המייל ההוא הסכמנו שאנחנו יכולים להיות בוגרים מספיק ולהגיד שלום אחד לשני, וזה בערך מה שהיה. אמרנו שלום ובזאת נגמרה השיחה. הרגשתי תלוש שם לחלוטין, אבל שמחתי לראות שהוד-ארונותו נראה כמו סמרטוט רצפה. עם זקן לא מסודר, פנים עייפות, בגדים מהוהים (טוב, זה היה תמיד), בקיצור, כל ניסיון להיות הכי לא-הומו-קלאסי שהוא יכול. וזה אחלה, שיהיה בהצלחה.

בנוסף, חברות של בעלת הבית מהתיכון התלחששו על איזו שמועה שאני הומו. וואו. אני. הומו. איזו הפתעה. זה רק רשום כחול על גבי פייסבוק, עם תמונות שלי בעיתון ועם זה שפגשתי כבר את כל העולם ואישתו בכל מיני אירועים. משעשע שהן רואות בזה עדיין שמועה.

כאמור, הייתי בסמינר של חוש"ן לפני שבועיים. למי שלא מכיר את חוש"ן, מדובר על ארגון ששם לו למטרה לשנות את היחס של החברה לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, בי וטרנס). הולכים לתיכונים וכל מיני ארגונים אחרים שעוסקים בבני נוער וחיילים (בסיסי הדרכה של צה"ל, סטודנטים במקצועות הטיפול כמו סיעוד ועבודה סוציאלית וכו'). הסמינר הזה בעצם שבר את הציר האחרון שהיה בארון הבלתי נראה שלי. אני רוצה שידעו. אני רוצה שידעו שזה מי שאני, שטוב לי עם זה, שכולם יכולים לקפוץ לי, ואם למישהו יש בעיה איתי, הוא מוזמן להגיד לי את זה ולראות את תגובתי המלומדת. אחת מהתוצאות הן, שאני אמור להגיע להרצאה כזאת, בתור צופה, מול צוות המורות שלי מחטיבת הביניים. אני מקווה שהעניין אכן אושר, ואני אוכל להגיע, כי זה חשוב לי בהתמודדות.

וכתוצאה מכך, אמא שלי היום החליטה להביא לי בהפוכה. בשעה 6.30 בבוקר, כשאני מסיים משמרת לילה ארוכה להפליא, היא מתחברת למסנג'ר באקט מופרע (אני מזכיר, שבת, שש ושלושים בבוקר). זה התחיל משיחה על זה שאני נורא אשמח אם היא תספר לסבתא שלי, במיוחד אם היא טוענת שהיא כבר מבינה לבד. אני באמת נורא אשמח שסבתא שלי תדע, כי היא חשובה לי. מפה לשם היא צחקה על זה שזה הרג כבר אמא של חבר של אחותי (לא, אהבלים, לא באמת, לסרטן שלה לא היה קשר לבן ההומו שלה). זאת ההתחלה העדינה.

ואז אמרתי לה שאני אגיע אליהם באמצע השבוע כי אני גם ככה נוסע לאיזור, ואני אבוא לסדר את מה שהיא ביקשה בחדר הישן שלי, רק שאני לא אוכל להחליף את המשמרת כי אני ממלא חור בין משמרות. התגובה שלה הייתה, לא פחות ולא יותר...

יש חור? תדחוף משהו.

אמא שלי, מולידתי, בשר מבשרי, הרימה לי כאילו היא אחרונת האוחצ'ות. השם ישמור. אוטוטו היא מארגנת מצעד גאווה.

הזמן הגיע ללכת לישון. טבחתי בכמה אנשים הערב, וזה נורא מעייף. ומחר יש שיעור, שלאחריו אני נוסע למרכז לפגוש את עיניים ולפגישה של חוש"ן לגבי הסיפור האישי שלי, כשביום שני בבוקר, מוקדם, אני צריך להיות בעבודה. במילה אחת - בעעעעעעע.

שיהיה לכולכם שבוע נפלא, מחוסר ארונות, שקרים וסודות אפלים,

גזר.