חיים של בחור אחד

אמנם החיים עוברים לאט, אבל הימים עוברים מהר. פתאום יום חמישי, בלי שהרגשתי. אז מה אם יש לי בקושי חמש שעות לישון לפני שאני צריך לקום שוב לעבודה, אתם, קוראי הנאמנים, חשובים לי אף יותר.

ההפגנות 'לכבוד' מצעד הגאווה הירושלמי התחילו היום רשמית. כמה חרדים החליטו לשרוף פחי זבל במאה שערים, ולהסריח לעצמם את השכונה. שיהיה להם לבריאות. אני אומר חד וחלק - אם מישהו ינסה לשרוף את הצפרדע שנמצאת מתחת לבית שלי, הוא יושלך כלאחר כבוד בתור שמיכה לכיבוי שריפות. מצד שני, המשטרה, לאחר עיכובים רבים, אישרה רשמית את מצעד הגאווה, בלי שאני אצטרך ללכת להפגין בבג"צ כמו בשנה שעברה. אחרי שהפסדנו את ההצבעה הטרומית על חוק יסוד: ירושלים, זה חדשות קצת מעודדות - אמנם אישור מאוחר, אבל בלי בלגנים ובג"צים. מקווה שלא יפול איזה טיל על כמה אזרחים חפים מפשע ברצועה ויבטל את זה שוב. אני עדיין לא יודע איפה אני אהיה במצעד - בין אם על הבמה או במצעד עצמו, אבל מה שבטוח, אני אהיה שם, ואני מקווה שגם אתם, אם הדמוקרטיה וזכויות האזרח חשובות לכם.

למי שלא יודע, לא היה או לא מכיר את ירושלים - מצעד הגאווה הירושלמי נושא אופי קצת אחר מהמצעד התל אביבי. אין לנו משאיות שנוסעות עם רקדנים ורקדניות מעורטלים עליהן. אין לנו כל מיני אנשים שמתפשטים ברחוב, בין השאר כי עדיין קר פה בערב. יש לנו אנשים 'רגילים' יחסית, שהולכים קילומטר וקצת בשביל להראות נוכחות, ולהגיד שזכותנו לחיות פה, בדיוק כמו שזכותה של כל קבוצה באשר היא, בלי לעורר פרובוקציות מיותרות, בלי לעבור בקודשי ישראל, בלי להפריע לאוכלוסיה מוסלמית, בלי לעבור ליד בית הכנסת הגדול. בסך הכל צעדה דרך כמה בתי מלון ושני פארקים. ועל זה רוצים לרצוח אותנו. לכו תבינו.

אני והדוקטור חגגנו חודש בתחילת השבוע. לרגל המאורע יצאנו לנו להצגה של חבר, שלומד משחק, וישבנו לנו באולם במשך שעתיים כמו ילדים טובים, בלי להתמזמז. כן, זה קשה לזוג סוטים כמונו, אבל השתדלנו. כדי להפוך את זה לקצת יותר מיוחד, לקחנו טייק אווי נוראי מאיזו מסעדה, והלכנו לשבת בפארק. ישבנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו, ולקראת הסוף הוא הוציא מהתיק (שלי!!!) מתנה קטנה - קיבלתי צמיד נחמד לרגל. אני מת על הדברים האלה ואני נורא נהנה ללכת איתו. למי שלא מכיר אותי, חודש בזמן גזר משול לשנה בזמן של אנשים אמיתיים. וזה לא שהספקות לא מנקרים, הם מנקרים now and then, אבל טוב לי ונחמד לי כשאני איתו, והוא מקסים ובוגר, ואני מרגיש כל כך בנוח איתו... אז הספקות יכולים לחכות בצד.

נושא השיחה העיקרי שלנו באותו פיקניק לילי היה אחד החברים הטובים שלו. הוא לא 'יודע עליו', למרות שהם היו שותפים במשך זמן מאוד מאוד ארוך. הוא פשוט מעולם לא אזר את האומץ לספר לבחור הזה, שלא ראה הומו מימיו. יום לאחר מכן, הוא סיפר לו. היה לו קשה, אבל נראה שהבחור הזה קיבל את זה יחסית יפה, ולא סילק אותו מחייו. כן, קשה לו, וכן הוא קצת יותר מרוחק, אבל לא נרשמו אירועים חריגים. הזמן יעשה את שלו, והם יחזרו להיות חברים קרובים בלי שיעמוד ביניהם שום סוד או מכשול. כשזה קרה, הייתי בעבודה, ומהקול שלו (והעובדה שהוא לא הצליח לנהוג כמו שצריך) הבנתי שהוא מבולבל, אז שיכנעתי אותו לבוא אלי לעבודה להגיד שלום. הוא הגיע, סיפר לי קצת מה היה, והלך הביתה לישון.

ואז, היום הוא הפתיע אותי בביקור בעבודה. באמצע המשמרת אני מקבל טלפון מפקידת הקבלה שלנו ש'הדוקטור, חבר שלך, נמצא בכניסה'. קשה לומר שצפיתי את זה. היה לי קצת מביך, אבל מחמם את הלב. מי אני, סמל ומופת לכאב-הכוס מהומופוביה ומיחס שלילי של החברה, שאובך כל כך בקלות? אז עמדנו באולם הכניסה למשרד ודיברנו, ועברו אנשים, שיחשבו, על הזין שלי, שיחשבו.

מחר אני נוסע אחרי העבודה למצעד הראשון בחיפה. נוסעים להביע סולידריות בעוד מצעד בעיר קטנה שיש ספקות לגבי קיומו. לא באמת יש לי כוח להיגררות הזאת, אבל מתוקף 'תפקידי' כ'הומו מקצועי', אני כנראה אסע, אלא אם תהיה בעיית הגעה שתאלץ אותי לוותר. ניסע, נצעד, נשתה קפה ונחזור. מה יכול להיות רע? רק מקווה שלא אפגוש שם את רועי 2.0.

שתיתי קצת וויסקי בניסיון להרדים את עצמי במהירות, אבל זה לא עובד. אני מניח שמה שיעבוד זה לסגור את המחשב וללכת לישון.

לילה טוב,

גזר.