חיים של בחור אחד

ערב יום השואה. אני במשמרת. כדי להזדהות עם היום הזה החלטתי להתחפש לדרדס שואה. והרי התוצאות לפניכם, בחשיפה בלעדית, תמונה של ילד-גזר.

כן, ככה זה כשאין אף אחד במשרד. אני יכול לבוא עם פיג'מה, ולקוות שפיית השיניים לא תפתיע אותי באמצע הלילה באיזה ביקור, כי שמעתי שהיא נורא מכוערת. בגלל זה היא באה כשאנחנו ישנים. תנסו אתם לממן מתנות למיליוני ילדים ברחבי העולם בלי למכור את הגוף שלכם.

ובזמן שאני פה מרוויח את לחמי, זו-שקוראת ישנה במיטתי. יש לי אישה במיטה. זה קורה הרבה לאחרונה. לא ברור. מזל שאני לא שם.

אני מניח שאם היו לי הרבה קוראים קבועים (ולא שאני מזלזל חס וחסה בקוראי הקבועים והנאמנים שאותם אני כבר מכיר, אני פשוט מדבר על אנשים ברמות של אלילי ישראבלוג), הייתי חייב לכם שני עדכונים:

העבודה בניו יורק

דיברתי הערב עם הבוסית שלי. היא אמרה שהיא תברר. לא בטוח שזאת בכלל משרה של relocation, כך שיש מצב שאם אני אתקבל, אני לא אקבל הטבות כמו שכר דירה. ואז צריך לראות אם זה בכלל כדאי. בואו נגיד שהיא לא פסלה את זה לגמרי. היא קצת סקפטית, כמוני, לגבי הניסיון הנדרש, אם כי יש לי כמה תכונות ששווה להם לשמור (ולא, לא זה שאני זיון מצויין, אם כי בניו יורק, לכו תדעו, אולי זאת מעלה).

ילד המדבר

הבחור השני (אחרי רועי המפורסם) שקיבל תגית משלו, כבר לא עמנו. הוא עדיין בחיים, אל דאגה, הוא לא מת, הוא פשוט לא איתי יותר. דיברנו היום קצרות במסנג'ר (יש לו טינה עזה לטלפונים, הוא הזהיר אותי מראש), והוא הסביר לי שזה לא ממש ילך עכשיו, בהמשך לשיחתנו מאתמול שבה הוא הסביר לי שהוא מהורהר והכל בגלל שהוא צריך להספיק הרבה דברים שקשורים ללימודים ולהתרכז בזה הרבה. יעני, הכין את השטח. אז אפשר לומר שראיתי את זה בא. זה עבר די חלק, לא התבאסתי, וזה אומר שכן נוכל לשמור על איזשהו קשר. גם ככה סקס לא ממש היה. זה בהחלט היה יותר טוב מהפרידה האחרונה שלי, שבה החלטתי להמיר את גופי המוצק בשלולית שפוכה של בכי, למשך כ-4 שעות ברצף מול/על בערך כ-ל בנאדם שמכיר אותי. הפעם פשוט הלכתי לישון - לא בגלל זה, בגלל שהייתי נורא עייף, כי אותו ילד מהפוסט הקודם החליט להעיר אותי בשעה 9 בבוקר, ואחרי אתמול שהיה קשה (ראו למטה, אני לא רוצה להסיט את הנושא). כמובן שהשתקתי את הפלאפון וחזרתי לישון, אבל זה הטריד אותי עד שהתעוררתי סופית ב-12 לפנות בוקר.

וכן, אני בסדר, אם כי גברים מסוקסים או נערים צעירים שנועדו לנחם אותי, בצירוף צ'ק תנחומים, ניתן לשלוח אלי.

איזה יום של כיף, איזה כיף שהיה לי אתמול

פראפרזות על שירים? אני? לא.

אז כמו שציינתי, אתמול חגגנו את יום ההולדת המי-יודע-כמה (אני-יודע-כמה, לשאלתכם) של סימן-תמיהה היקר. זה התחיל בחגיגות פרועות שכללו אלכוהול וסמים קלים בערב שלפני ומאנצ' היסטרי של תותים בשוקולד (תודה לאל על הקניות בסופר!), מה שגרם להשכמה המוקדמת (11 בבוקר) להיות קשה מנשוא. דחפתי את העדשות לעיניים, לבשתי את בגד הים האופנתי שלי מכיתה י"ב (שנת 2000, למי שלא יודע לחשב), חולצה שנקינאית להפליא, כובע, משקפ"שים, קרוקס (קרוקסינל!) ועפנו הימה. חוף הילטון היה שומם מהרגיל, אולי בגלל שהיו בערך 20 מעלות, והשמש הפציעה לסירוגין מבין עננים בודדים. מפתיע כמה קר כשהשמש מתכסה רק לרגע בענן. בקיץ אני עוד אתגעגע לזה.

למרות הריקנות בחוף הילטון, אפשר לומר שהיו שם כמה ספצימנים לא רעים בכלל, ואני תוהה עד כמה בחור עם גזרה של בגט אפוי אבל עם סימנים ראשוניים של שרירי בטן עושה להם את זה. בכל מקרה, אתמול בצהריים עוד הייתי ב'מערכת יחסים', אז לא ממש ניסיתי לעכס כשעברתי לידם. מזל שהבאנו בחורה לתגבורת, אולי זאת-שקוראת גרמה להם לחשוב שאנחנו לא 'כאלה'. ממש.

משם, כשרעב תקף אותנו (מי אמר מאנצ'יז, שוב?), המשכנו לצוד סושי. ישבנו במסעדה שאפשר להגדיר אותה כ'אֶה'. לא התעלפתי. פייר, אני מאוכזבת. מכל ההו-הא שעשו ממנה, האוכל היה סביר, והאיטיות של ההגשה קצת הרסה את החוויה וגרמה לי לא לסיים את המנה העיקרית של העסקית שהזמנתי, כי כבר לא יכולתי לדחוף שום דבר (כמעט, עם הקינוח הצלחתי להתמודד).

כשהגענו לזו-שקוראת הביתה, כדי שהיא תוכל לארוז תיק ולנסוע איתנו רחוק להמשך החגיגות, הנחתי עיני על הדבר הכי יפה בעולם - מזרון. המזרון הזה שימש אותי למשך בערך חצי שעה שבה נפחתי את נשמתי מרוב עייפות, אוכל וג'וינטים, כשברקע נכנסים ויוצאים אנשים מהבית ואני בעולם אחר. וזה טוב, כי כשהגענו חזרה הביתה, לא נותר לי הרבה זמן, אלא לסיים בעזרתה ובעזרת עוד חברה שפגשנו ברחוב את מוס הנוטלה, לעשן כמה סיגריות רגילות לשם שינוי, להתקלח, לסדר את השיער (לא הצליח), ולגלות שלמרות שהייתה שמש רק 3 דקות במצטבר, נשרפתי בגב. פולנים. פפפפט.

מסיבת ההמשך לחגיגות היומולדת הייתה מוצלחת, אם כי כזכור, עוד הייתי נשוי באושר באותו הזמן, כך שלא מצאתי עניין בגברברים שהסתובבו שם. מחר, בערב השירים העבריים שבו אני מנסה את כוחי בשירה (שוב), אולי אני אצוד לי איזה גברבר רגיש. הקץ למערכות היחסים הבין-איזורי-חיוגיות.

שואה, פולין, אבל קצת בצחוק

אני מניח שאחרי זה אני אכתוב כמה דברים על שואה על אמת, אבל עכשיו אני חייב לחלוק איתכם סיפור מצחיק.

השתנתי באושוויץ. לא, לא בשירותים באושוויץ. באושוויץ, בחוץ. הבעיה העיקרית היא ששתיתי בערך שני ליטר קולה בדרך בין בירקנאו לאושוויץ, וכשהגענו לאמצע המוזיאון, הרגשתי את השתן עולה לי לראש. מילולית. כבר לא היה מקום לזה בשלפוחית אז הוא התחיל לתפוס מקום של איברים חשובים. המאבטחים לא היו קשובים להפצרותי ולרגלי המסוכלות, ובצר לי פניתי למדריכה הנפלאה שלי, והיא אמרה לי ללכת להשתין בחוץ, ושאין לי ברירה.

הלכתי מאחורי אחד הביתנים (לא אחד המפורסמים, גם לי יש גבולות), ושיחררתי את הלחץ שהצטבר, תוך שאני חושב שאני ממש מקווה שאף אחד לא רואה אותי עכשיו, ולא בגלל שאני עומד עם הזין בחוץ, אלא בגלל שאני עומד עם הזין בחוץ באושוויץ.

אני לא יודע כמה שנים לא העזתי לספר את זה לאנשים. אבל זאת לא הייתה אשמתי. רק רציתי לחזור הביתה בשלום. שיט, יום זכרון לא נכון.

טוב, אני אלך לנסות להיות פרודקטיבי לפני שאני אמשיך לכתוב פוסט נוסף ומשתפך על שואה, גבורה, והפעם בלי שתן.

(ועכשיו מנהג שאני אנסה לסגל לעצמי, להיפרד ממכם)

צ'ירז,

גזר.