חיים של בחור אחד

כאן אני, מדווח לכם מהצד השני של הסדר. כן כן, שרדתי את ליל הסדר הארור, החג ממנו אני תמיד ירא. ניסיתי אתמול לחשוב איזו טראומת ילדות יש לי שאני כל כך, אבל כל כך שונא את החג הזה. יכול להיות שזה המשפחתיות המעיקה שנמשכת הרבה הרבה יותר שעות מארוחה משפחתית רגילה (מה עוד שהאוכל בא בסוף). יכול להיות שזה העובדה שאני תמיד אהיה שם הילד הקטן (האחיינית שלי קטנה מדי בשביל להיות הקטנה), יכול להיות שאלה הבדיחות הקבועות של ליל הסדר ('כי לבני ישראל הגיעו המים עד הביצים'). אבל אני שונא אותו.

אבל אתמול הוא היה סביל בהחלט. תכננתי להגיע להורים שלי ביום שני בבוקר, אז ביום ראשון נסעתי לת"א, פגשתי כמה חברים ב'אוויטה' (לבורים ביניכם, זה סוג של בר 'גאה', או בית קפה, או מסעדה, שמכיל לרוב קהל יעד שלא בדיוק מדבר אלי, אבל מילא). שיף, חבר קצוות שאיתו נסעתי לתל אביב (שכנעתי אותו לנסוע איתי מאוחר כי לא התחשק לי לנסוע לבד. חיחיחיחיחי), קבע לעצמו סוג של דייט (לא סטוץ, ילדים רעים וחורשי רעה שכמוכם). אחרי בערך שעה הסתבר שהוא קבע עם מתרגל שלי מקורס בשנה א'. אפשר לומר שהיה קצת משעשע לפגוש אותו, במיוחד כששיף לא הפסיק לנסות להביך אותי. שנינו הלכנו לישון אצל זו-שקוראת אחר כך, כששיף ישן על מזרון בסלון ואני נהנה מהמעמד של מערכת היחסים שלנו, בה אנחנו חולקים מיטה מספר רב של פעמים בחודש. לא, לא קורה כלום במיטה הזאת. אנחנו כמו זוג שנשוי 40 שנה - יושבים וקוראים עיתון במיטה, או יושבים עם הלפטופים, או מדברים. נו, מה לעשות. לה אין זין, ולי אין, אה, כ*ס. לא אומר את המילה הזאת, כדי שעדר לסביות זועמות עם אג'נדה לא יתנפל לי על הבלוג בדילדואים שלופים. וזה קרה בעבר, האמינו לי.

בבוקר התייאשתי מניסיונות להעיר את עצמי כשהיא הלכה לעבודה, ומכיוון ששיף נשאר לישון עוד כמה שעות, אמרתי לה להגיד לו להעיר אותי. כמובן שגם כשהוא העיר אותי לא ממש יצאנו מהבית, אלא ישבתי בבוקסר ובגופיה במטבח המעוצב-להפליא בדירה המדהימה-להפליא שלה, אני במחשב שלי ושיף במחשב של בעלת הבית, גולשים ב'אטרף' ומעבירים חוות דעת על אנשים. להפתעתי, השעה 1 הגיעה, וזו-שקוראת כבר חזרה מהעבודה (ערב ליל הסדר, זוכרים?), והלכנו לחפש לי חולצה יפה לסדר. מהון להון, אחרי סיבובים ברחבי דיזינגוף סנטר, בסוף מצאתי חולצה והיא הלכה להכין את עצמה לסדר, בעוד אני יושב וגולש לי ברשת האלחוטית עם הנייד שלי ב'ארומה', מאזין לי לשיחת אוחצ'ות בשולחן מאחורי ומדווח אותה בשידור ישיר לחבר דרך המסנג'ר (הם דיברו על אנשים שאנחנו מכירים). בסופו של דבר גם קיבלתי טלפון מאיזה מישהו שקבעתי איתו לבילוי קצרצר לפני ליל הסדר, וקפצתי לבקר אותו. היה נחמד, לא יותר.

משם נסעתי להורים, והגעתי בדיוק בזמן כדי להתארגן ולסדר, בלי יותר מדי זמן לשרוץ בבית בלי לעשות כלום. אמא שלי אהבה את התספורת/תסרוקת, אבל את הצבע קצת פחות. אבא שלי שאל אם זאת פאה. פחות הצחיק אותי. כולם הגיעו, קוצי מוצי, קיבלתי קצת כסף (טוב, זה לא קצת, סבתא הגזימה כהרגלה, אבל זה לא ממש משנה כמה בדיוק), הצטלמתי קצת עם האחיינית שלי, ישבנו לאכול, קראנו את ההגדה בקיצור משמעותי (בערך 20 דקות) ואכלנו. בקינוחים כבר היינו בסלון, ואת הסוף של ההגדה כבר השמטנו לחלוטין.

כשנגמר הבלגן, תפסתי שירות לת"א, משם אסף אותי חבר שחזר עם ההורים שלו מהסדר, ונסענו לשבת בעיר עם כולם באפטר-סדר. היה נחמד מאוד, וזו-שקוראת עוד באה לישון אצלי. מין פסח נחמד כזה, חוץ מזה שעכשיו אני בעבודה.

אני לא זוכר אם סיפרתי על זה או לא, אבל בטיול שבו הייתי לפני שבוע וחצי (וכן, הברך עדיין מציקה, תודה), היה מישהו ממש חמוד. מהסוג של החמודים שאני כל כך חושב שאין לי סיכוי איתו שאפילו לא ניסיתי כי התפדחתי. מפה לשם, דיברתי עם חבר על העניין, והוא אמר לי לחכות שבוע, ואז לנסות לפנות אליו בנונשלאנטיות. ואכן עשיתי את זה. מצאתי אותו והתכתבנו קצת. ממשפט למשפט העזנו שנינו קצת יותר, ודיברנו הרבה. מחר הוא בא לפה, ואנחנו נטייל קצת בעיר. הבעיה העיקרית היא המרחק בינינו - לא רציני במונחים בינלאומיים, אבל בארץ זה נתפס כמרחק גדול. אותי, אישית, בעיות לא מפחידות. אם אני לא אנסה, אני לא אדע, נכון? אז מה אם אסור לי להשאר לישון אצלו. הוא יכול להשאר אצלי בסופ"ש. לכל בעיה אפשר למצוא פתרון. זאת בהנחה שבאמת מחר יהיה נחמד מספיק כדי שנרצה להמשיך. ואם נמשיך, שיהיה מספיק נחמד בשביל להמשיך עוד. וכו' וכו'.

הדרמטית צצה לי במסנג'ר. אף מילה על זה שהיא מודעת לזה שאני לא ממש מדבר איתה. סיפרה לי כמה דברים, הנהנתי וירטואלית ובזאת נסתיימה השיחה. no more dramas, no more no more dramas.